×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין קניית מטלטלין על ידי חצרו, וכיצד קונה כליו, ובו י״ב סעיפים
(א) הָיוּ מִטַּלְטְלִין בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הַמִּשְׁתַּמֵּר לְדַעְתּוֹ, {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דִּבְמֶכֶר אוֹ מַתָּנָה אִם מְשֻׁמָּר לְדַעַת הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן, סָגֵי, וְקָנָה (עַיֵּן בב״י), וְכֵן נִרְאֶה לְהוֹרוֹת. מִיהוּ, אִם הַמּוֹכֵר הִשְׂכִּיר לוֹ חָצֵר עַצְמוֹ, וְהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁמּוֹכֵר לוֹ מְעֹרָבִין עֲדַיִן עִם שְׁאָר מִטַּלְטְלִין שֶׁל מוֹכֵר, מִקְרֵי חָצֵר שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁמָּר וְלֹא קָנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ״ק דִּמְצִיעָא).} אוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד אוֹתוֹ רְשׁוּת, {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן דַּוְקָא בְּתוֹכוֹ אֲבָל חוּצָה לוֹ לֹא (הַמַּגִּיד פי״ז דִּגְזֵילָה),} כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר לִמְכֹּר, קָנָה לוֹקֵחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא מָדַד, וְהוּא שֶׁפָּסַק דָּמִים. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנִין לוֹ כְּמוֹ בִּמְצִיאָה (עַיֵּן בב״י).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(א) {א} ויש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם וכו׳ ברייתא בפ׳ הספינה (בבא בתרא פה.) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו׳ ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה ופר״ש ברשות לוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקבל עליו מוכר שנתרצה ואמר ליה כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אף ע״פ שלא מדד דקני ליה רשותו:
ומה שכתב דחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אינו עומד שם וכו׳ בפ״ק דמציעא (יא.) גמרא ראה אותם רצין אחר המציאה וכו׳ אוקימנא הא דא״ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו דוקא בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ואיכא התם בגמרא תרי לישני לחד לישנא לא שנא לן בין מציאה למכר ומתנה דבכולהו בעינן שיהא עומד בצד חצרו אם היא חצר שאינה משתמרת ולרב פפא דוקא. במציאה בעינן שיהא עומד בצד שדהו אבל במכר ומתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה אפילו אינו עומד בצד שדהו קנה והרי״ף פסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב״ם בפ״ד מהלכות מתנה והרא״ש פסק כרב פפא וכן כתב הר״ן בשם ה״ר יצחק ברגלונ״י וכ״נ מדברי המרדכי שם וכן דעת הגהות בפ״ו מה״מ ואפילו לדעתם נראה לי דבנדון דידן מודי שאם אינה חצר משתמרת בעינן שיהא עומד בצדו ואי לא לא קנה משום דחצר שאינה משתמרת דאמרינן התם אף על פי שאין חצר זו משתמרת לדעת הלוקח או המקבל מתנה אבל מ״מ משתמרת היא לדעת המוכר או הנותן וכגון שהשכיר או שהשאיל לו המקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו אבל היכא שאינה משתמרת כלל ליכא מ״ד דקני אפילו במכר ומתנה והכי דייק לשון הרא״ש שם שכתב אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי׳ אין עומד שם עכ״ל ואם כן היכא שהמטלטלין בחצר הלוקח ואינה משתמרת כלל ודאי דאפילו להרא״ש והסוברים כמותו לא קני.
וכתב ה״ה בפי״ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פרק כל גגות. כתוב בהגהות מרדכי פ״ק דמציעא אם מקצה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות בע״ה לא קנה ומיקרי חצר שאינה משתמרת וע״ש:
(א) חצר שאינה משתמרת ואינו עומד שם האם קונה במכר ומתנה שיש דעת אחרת מקנה. הב״י בסעיף א, והש״ך בס״ק א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהנמוק״י בב״מ יד ד״ה בעי ר׳ ירמיה, ס״ל דלא קני, ומאידך סמ״ג בעשה עד, כתב דקונה, אמנם בעשה פב בהל׳ מתנה, כתב סתמא דחצר שאינה משתמרת קונה רק אם עומד בצידה, ע״כ, ושמא סמך על מה שכתב בעשה עד, דהני מילי במציאה שאין דעת אחרת מקנה.
היו הפירות ברשות נפקד והסכים הנפקד לזכות ללוקח האם קנה. הב״י בסעיף ב אות ב-ג-ד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, נוטה דקנה.
קנה כלי מהמוכר בדמים וקנאו על ידי הגבהה האם קונה מה שבתוכו כשהוא ברשות המוכר. הטור והב״י בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דקונה.
כליו של לוקח ברשות מוכר ולא אמר המוכר זיל קני האם קונה. הטור והב״י בסעיף ג-ה באות ז, הביאו מחלוקת האם לא קנה או דהוי ספיקא, דהטור והרא״ש ור״י בן מיגאש ס״ל דהוי ספיקא, ומאידך הרי״ף והרמב״ם ס״ל דאיפשיטא דלא קנה, ויש להעיר דהר״ן בגיטין קכא ד״ה מאי טעמא, כתב דאע״ג דבב״ב מספקא לן ולא איפשיטא מ״מ מסוגיא דגיטין מוכח דלא קנה, והריטב״א בב״ב פו. ד״ה ת״ש, כתב דדעת הרי״ף והרז״ה והרא״ה דאיפשיטא דלא קנה, וכן הסכים הריטב״א, וכן סמ״ג בעשה פב, כתב סתמא דלא קנה, וכ״כ החינוך במצוה שלו, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תסו ד״ה אמר ר׳ אבהו, והמאור בב״ב קיז ד״ה ובין כלי, כתב דלא איפשיטא, וכתב עליו הרמב״ן שם דאיפשיטא דלא קנה ברוב הנוסחאות המדוקדקות, ובה״ג בהל׳ גיטין בעמוד תו, כתב דהוי ספיקא, ונמצא בידינו דהרא״ש והטור והר״י מיגאש והמאור ובה״ג ס״ל דהוא ספיקא, ומאידך הרי״ף והרמב״ם והר״ן והריטב״א והרז״ה והרא״ה והחינוך וראב״ן וכן הרמב״ן בשם רוב הנוסחאות המדוקדקות ס״ל דאיפשיטא דלא קנה, וכיון דאף לפי החולקים אינו רק ספק ולפי האמת אפשר דלא קנה, הכי נקטינן דלא קנה, וגבי גיטין אינה מגורשת ואינה צריכה גט מעיקר הדין אם קבלה קידושין מאחר, אבל ראוי קצת לחשוש בדבר.
כליו של מוכר ברשות לוקח. הב״י בסעיף ג-ה אות ז, הביא דהרא״ש כתב דהרי״ף כתב דקנה, והב״י כתב דלגירסתנו ברי״ף אין ברור שפסק הכי, ויש להעיר דהריטב״א בב״ב פו. בסוף ד״ה ת״ש, כתב דהרז״ה והרא״ה ס״ל דקנה לוקח אבל אין דעת הרי״ף כן כדאיתא בהלכותיו, ע״כ, וא״כ מבואר כדברי הב״י שהרי״ף לא פסק דקנה, וכן בשיטה מקובצת בב״ב פה: ד״ה ולענין כליו, כתוב (אולי דברים אלו מבעל השיטה מקובצת) דהרי״ף פסק דלא קני, ע״כ, ודלא כהרא״ש, וסמ״ג בעשה פב, כתב דלא קנה, ומאידך ראב״ן בסי׳ תסו ד״ה אמר ר׳ אבהו, כתב דקנה. הב״י הקשה דדברי הרי״ף סתרי אהדדי דבריש דבריו מבואר דלא קנה ואח״כ גבי כור בשלשים מבואר דקני, ותירץ בב׳ אופנים ועל פי תירוציו הסיק הב״י דהרי״ף פליג על רבינו יונה שהביא הטור בסעיף ה, ואמנם מדברי הנמוק״י בב״ב קיד ד״ה כור בשלשים, משמע דלא גרס הכי ברי״ף כיון דכתב דאין להעמיד בכליו של מוכר ברשות לוקח דא״כ ל״ק, ע״כ, והמאור והרמב״ן שם בעמוד קטו, אע״ג דגרסי הכי ברי״ף מ״מ הרמב״ן בעמוד קטז ד״ה אבל דברי, ביאר דכוונת הרי״ף בכליו של מוכר ברשות לוקח ומודד לכלי הלוקח, ע״כ, וא״כ מבואר דאין כאן סתירה בדברי הרי״ף כלל אלא הוא סבר דלא קנה, ונמצא דהריטב״א והנמוק״י והרמב״ן ובעל השיטה מקובצת לב״ב כולהו ס״ל בדעת הרי״ף דלא קנה וכדברי הב״י וכמבואר ברי״ף ודלא כהרא״ש דס״ל בדעת הרי״ף דקני, ועוד נמצא בידינו דאין נכון מה שהעלה הב״י דהרי״ף פליג על רבינו יונה שהביא הטור.
קנה כלי מהמוכר והגביהו וקנהו והניחו שם ברשות המוכר וקנה מטלטל אחר והניחו בכלי האם קונה. הטור והב״י בסעיף ד אות ח, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה שלו, כתב דקנה.
דבר שדמיו קצובים והגביהו קנאו אף על פי שלא פסק. כן הביא הטוש״ע והב״י בסעיף ז אות י, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב.
אמר לו כור בשלושים והגביה כל הכור או שהיה הכור ברשות לוקח ולא מדד האם קנה. הטור והב״י בסעיף ז אות יא, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דקנה.
הא דאמרינן כשאמר כור בשלושים סאה בסלע דכל סאה שמדד קנה האם היינו אף אם מדד המוכר לכליו של מוכר. הב״י בסעיף ז אות יא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב דאיירי דוקא כשמודד לתוך כליו של לוקח.
אמר כור בשלושים ומשך כמה סאים האם קנאם במשיכה. הטור והב״י בסעיף ז אות יא, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ה,ב, נ., כתב דלא קני כלום, אמנם כתב הרשב״א דמ״מ אם כבר הקדים לו מעות קנה כל סאה משמשכה, וכ״כ הרא״ה בבדק הבית ה,ד, נג:, דלא קני במשיכה ואם הקדים מעות קנה, וכן מדברי סמ״ג בעשה פב, מבואר דלא קנה כלום, וכן נראה מדברי רבי יצחק מרינשבורג שהובאו בספר ראב״ן סי׳ תקצג ד״ה ודין זה, שכתב שאם אמר כור בל׳ אני מוכר לך לזמן פלוני וכשהגיע אותו הזמן מדד לו חצי הכור ואמר לו אין לי עתה יותר, תמשוך את אלו ותעשה בהם כחפצך ואתן לך חצי כור עד זמן פלוני אינו יכול לחזור בו, ע״כ, ומבואר דמשיכה גרידא לא מהניא. סמ״ג בעשה פב, הביא להלכה מהתוספתא בקידושין ב,יא, דהמוכר חפץ לחבירו והיה מונה לתוך ידו יכול לחזור בו עד שיגמור, ע״כ, ומשמע דיכול לחזור אף ממה שכבר נתן, ולא נתבאר כיצד איירי.
אמר כור בל׳ אני מוכר לך ונתן המעות ראשון ראשון קנה. כן הביא הב״י בסעיף ז אות יא סוף ד״ה במה, ויש להעיר דכ״כ רבינו שמריה בשאלתו המובאת בספר ראב״ן בסי׳ תקצג.
האם גרסינן נשברה המדה. הטור בסעיף י אות יד, כתב נשברה המדה, והשיגו הבדק הבית דמתני׳ נשברה החבית קתני, והב״ח כתב דהטור כתב כן אגב דאיירי במדה לעיל מיניה, ע״כ, אמנם הרי״ף בב״ב קיט, גריס במתני׳ נשברה המדה כהטור, וא״כ אפשר דהכי נמי גריס הטור.
הנוטל כלי מבית האומן ונאנס חייב האם היינו כשהגביהו כדי לקנות כולו. הב״י בסעיף יא אות טו, הביא מהרמב״ם דהיינו כשהגביהו לקנות כולו, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב, וראב״ן בסי׳ תסו ד״ה אמר שמואל, כתב דאם הגביהו כדי לקנות מקצתו ונאנס חייב לשלם כנגד אותו מקצת.
קנין ד׳ אמות
ד׳ אמות של אדם קונות לו בסימטא ובצידי רשות הרבים. כן הביא הב״י בסעיף א שבסוף הסימן, ויש להעיר דכן כתבו הרמב״ם בהל׳ זכיה ומתנה ד,ט, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מתנה, וראב״ן בסי׳ תנג דין י.
האם ד׳ אמות קונות אף במכר ומתנה. הב״י והרמ״א בסעיף א שבסוף הסימן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ם בהל׳ זכיה ומתנה ד,ט, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מתנה, כתבו דד׳ אמות אינו קונה ברשות הרבים עד שתגיע מתנה לידו, ע״כ, ומבואר דס״ל דבסימטא ובצידי רשות הרבים מהני אף במתנה, וכיון דכן דעת סמ״ג והרמב״ם וכן רוב הראשונים שהובאו בב״י, הכי נקטינן דמהני. דין קטן וקטנה בקנין ד׳ אמות, נתבאר בטוש״ע והב״י בסי׳ רמג,כג, ועי׳ במה שאכתוב שם.
לאיזה צד מודדים את ד׳ אמותיו של אדם לגבי קנין. הב״י בסוף הסימן, ציין לדברי הרא״ש בעירובין ד,יא, שהביא מחלוקת בזה לגבי ד׳ אמות של תחומין, אבל לא הזכיר הרא״ש דהוא הדין לדין ד׳ אמות של קנין, אמנם מדברי המאירי בעירובין מה. בסוף ד״ה ומ״מ, נראה דס״ל דדין קנין ד׳ אמות תלי בדין ד׳ אמות של תחומין, ע״כ, ודין ד׳ אמות של תחומין נתבאר בטוש״ע והב״י באו״ח שצו,א, ועי׳ במה שכתבתי שם.
(א) וע״ל ריש סי׳ ק״ץ אם המוכר נתן דמים ללוקח וא״ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה השדה קנה באדם חשוב וכתב בית יוסף דהוא הדין במטלטלין כהאי גוונא קנה ול״נ דה״ה כל חלקי הדינים שנתבארו שם בבבא ההיא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותם אצל מטלטלין וסמך על מה שכתב שם כנ״ל:
(ב) כתב רשב״ם פ׳ הספינה כגון כלים שיש להם קצבה ליתנם לעולם בכך וכך וכ״נ מדברי הרמב״ם פ״ד מה׳ מכירה אבל המ״מ כתב שם בשם הרשב״א דפירוש דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך א״נ שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שיבוא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע״פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע אפ״ה לא סמכה דעתיה דילמא אין המוכר מתרצה בכך עכ״ל:
(א) יש עוד דבר כו׳ כגון שמונחין ברשותו כו׳ מקור הדברים בפרק הספינה ובפ״ק דב״מ:
ואם אינו משתמר שם כתב ב״י דר״ל שאינו משתמר כלל לא לדעת הלוקח ולא לדעת המוכר אבל משתמר לדעת המוכר אף דאינו משתמר לדעת הלוקח סגי להרא״ש כיון דהמוכר מקנה ליה ול״ד למציאה ועיין בד״מ בעמוד מ״ש בזה:
אז צריך שיעמוד אצלו פי׳ אצל החצר ובתוכו כ״כ המ״מ:
(א) {א} יש עוד דבר וכו׳ כגון שמונחין ברשותו. ברייתא בפרק הספינה ופי׳ רשב״ם מוכר שהביא תבואתו למכור בבית הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה פירוש שנתרצה המוכר וא״ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אע״פ שלא מדד דקני ליה רשותו עכ״ל משמע דוקא דא״ל מוכר הכי אבל אי לוקח א״ל הכי ושתק חוכר לא קנה לוקח וכ״כ ב״י בסמוך סעיף ל׳ אצל ברשות הלה המופקדין דבעינן שיקבל עליו הנפקד במאמר המוכר לאפוקי שאם א״ל הלוקח פירות שברשותך וכו׳ עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע״פ מאמרו וכן נראה מדברי ה׳ המגיד פ״ד ממכירה וע״ל בסוף סי׳ קפ״ט ובמ״ש לשם בס״ד:
ומ״ש אם הוא משתמר שם וכו׳. משמע מלשון רבינו דלא בעינן דיהא משתמר לדעת הלוקח והמקבל אלא אפי׳ אינו משתמר אלא לדעת המוכר או הנותן כגון שהשכיר או השאיל לו מקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו ואינו משומר לדעת הלוקח או המקבל סגי וקנה דאל״כ הו״ל לפרש אם משתמר לדעתו מדכתב בסתם אם הוא משתמר משמע דכל שהוא משתמר סגי וכך נראה ממ״ש הרא״ש והר״ן והמרדכי פ״ק דמציעא מיהו במציאה והפקר כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו אם אינו משתמר לדעת הזוכה לא קנה אא״כ עומד בצד החצר זו היא דעת הרא״ש ורבינו אבל דעת הרמב״ם פ״ד מהל׳ מתנה דאם אינו משתמר לדעת הלוקח והמקבל בעינן שיהא עומד בצד שדהו:
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(א) א) בברייתא ב״ב דף פ״ה ע״א
(ב) ב) אוקימתא דגמרא דב״מ דף י״א ע״א הא דא״ר יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו דוקא בחצר המשתמרת
(ג) ג) גם זה שם
(ד) ד) שם בב״ב בברייתא
(ה) ה) בברייתא שם ריש ד׳ פ״ו
(א) המשתמר לדעתו – פי׳ לאפוקי אם אין משתמר לדעת הלוקח אף שהוא משומר לדעת המוכר אינו קונה דחצירו דומיא דידו ושלוחו בעינן דהם משומרים לדעתו דלוקח או שלוחו כמותו וכמ״ש הטו׳ והמחבר לקמן סי׳ רס״ח ס״ג והיש חולקים ס״ל דדוקא במציא׳ בעינן לקמן שיהא משומר לדעת הזוכה בה משום דלית שם דעת אחרת מקנה לו אבל במכר ומתנה דיש אח׳ דמקנה להלוקח או להמקבל מתנה שמירתו דהמקנה הוה כשמירה דהקונה וזוכה באותו חצר המשומר לדעת המקנ׳ לו:
(ב) מעורבין עדיין כו׳ – לאו דוקא מעורבין קאמר אלא ר״ל מונח בצדו כל זמן שלא נחלק ממנו לגמרי דהא שם בהג״מ כ׳ ז״ל אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות ב״ה לא קנה ומיקרי חצר שאינו משתמרת ע״ש:
(ג) כמו במציאה – וכ״כ הר״ן פ״ק דמציעא בשם ירושל׳ דגיטין וטעמו כיון דדעת אחרת מקנה אותן הוא עדיף ממציא׳ שד״א קונות לו אלא שחילק הר״ן שם וכ׳ דדוקא כשקדם הוא לכלי שנתנו הכלי לתוך ד״א שלו משא״כ אם קדם הכלי לאדם לא קנה אבל רי״ו נ״י ח״ב לא חילק וכ״כ בתו׳ שם ומדסתם מור״ם כאן משמע דלא חילק ודו״ק:
(א) (סעיף א׳ בהג״ה מיהו אם המוכר כו׳) הג״ה זו צ״ע דבהגהת מרדכי פ״ק דב״מ כ׳ וז״ל אם מקנה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומו ואין הפסק בין אותן הפירות לפירות ב״ה לא קנס ומקרי המצר שאינה משתמרת ובמציא׳ לא קנה חצר שאינה משתמרת מיהו במתנה מסיק רב פפא דזכי משום דדעת אחרת מקנה כו׳ ולא בעינן חצר משתמרת ואע״ג שאינו עומד בצדה עכ״ל ודברי׳ אלו צ״ע ליישבן ונ״ל דהא דאמר מיהו במתנ׳ כו׳ חזר ממ״ש תחלה דמתחלה היה ס״ל מכר ומציאה שוין ממילא ה״ה מתנ׳ דודאי אין שום חילו׳ בין מכר למתנה ואח״כ מחלק בין מכר למתנה ומציאה וחזר ממ״ש תחלה שהם שוין אלא דהיאך שיהי׳ אנו רואי׳ שפסק כרב פפא דבדעת אחרת מקנה קנה במתנה ומכר אפי׳ בכך דאין הפסק דהא עליה קאי והוא משתמר לדעת המוכר דהא לא השכיר לו רק מקום הפירות ואף שהרמ״א כתב חצר עצמו כוונתו ג״כ כן דהא מזה למד דין זה ותו דאי השכיר לו כל החצר הוה משתמ׳ לדעת הלוקח וכ״ה בהדיא בתוס׳ פ״ק דב״מ דף י״א דזה מיירי דמשתמר לדעת המוכר ע״ש בד״ה וכי בצד כו׳ ועוד פסק רמ״א עצמו בזה דבמוכר אמרי׳ דעת אחרת מקנה אותן ואמאי כ׳ כאן דבמעורבי׳ לא קנה:
(א) וכן נראה להורות כו׳ – ונראה שטעם הרב שנמשך אחר מ״ש הרא״ש פ״ק דמציעא וז״ל ורב אלפס ז״ל לא הביא דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשנוי קמא דמטלטלים אג״ק הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתרא׳ הוא וגם רב אשי מתקן דבריו מה שהקשה לו רב שימי מגט למתנה עכ״ל אבל לפע״ד נראה עיקר כהרי״ף ורמב״ם דהכי מוכח כול׳ סוגיא דסתם ש״ס פ״ק דקידושין (דף כ״ז) דבעי למפשט התם מעובדא דר״ג דבעי׳ צבורי׳ במטלטלי אג״ק ודחי דילמא התם כי היכא דלא ליטרחינהו ובתר ה״ק נמי אבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו ת״ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ש״מ והובא כל זה בהרי״ף והרא״ש פ״ק דקידושין ובשאר הפוסקים אלמא דלא ס״ל לסתם ש״ס כשנויא דרב פפא דאל״כ היכא פשוט מהתם דילמא התם לאומדין אג״ק הוי אלא מטעם חצירו וכשנוי׳ דרב פפא (הגה ועוד קשה לפע״ד דאם איתא לדרב פפא ל״ל לר״ג לאגב תיפוק ליה דבלא״ה קנה מטעם חצרו) הגם שאפשר לדחוק וליישב מ״מ נלפע״ד עיקר מכח הסוגיא זו דליתי׳ לשנויי דרב פפא ואין להאריך (ומ״ש הרא״ש וגם ר״א מתרץ דבריו יתבאר לקמן) כ״כ ה״ה פ״ד מה׳ זכיה וז״ל ויש פוסקים כרב פפא והרמב״ן ז״ל כתב מתוך דברי הרי״ף ז״ל נראה שהוא משוה מתנה למציאה וכן מוכחת הסוגיא שבספ״ק דקידושין וזהו דעת המחבר ז״ל עכ״ל ומביאו ב״י לקמן סי׳ רמ״ג סעיף כ״ה וכ״כ הריטב״א פ״ק דמציעא וז״ל ואיכא מאן דפסק כרב פפא דבתרא הוא וסוגיין הכא כוותיה וכן דעת הרב ר״י בר ראובן ברצלוני ומיהו מדברי הרי״ף נראה דלא ס״ל הכי אלא אף במתנה בעי עומד בצד שדהו כמו במציאה והפקר דאע״ג דשני לן משום דעת אחרת מקנה לענין רץ אחריהם לא שני לן בהא והכי ודאי מסתברא דהא בקידושין בפ״ק נקיט כתירוצא קמא דהכא דהתם בעי לענין אגב מטלטלין במתנה ושדה במכר ופשיט ליה ממעשה דר׳ גמליאל וזקנים ומדפשיט ליה ש״ס מיניה אלמא דס״ל דמדין אגב ולא משום חצר דרב פפא וכיון דהכי הוא מסתברא דליתיה לדרב פפא עכ״ל וכן משמע עוד להדיא בדברי הריטב״א להדיא פ״ק דקידושין ע״ש בריטב״א סביב הש״ס בסוף דף ל״ד וכ״כ התוס׳ רי״ד פ״ק דקידושין דף כ״ז ע״א דכל זו השיטה אתיא דלא כרב פפא וכן דעת הסמ״ג דף קס״א ע״ד וכן נראה דעת ר״י נט״ו ח״ב וכן נראה דעת הר״ן שהביא ב״י לקמן ס״ס רמ״ג ומ״ש הרא״ש דרב אשי מתרץ דברי רב פפא אינה ראיה לפע״ד דאפי׳ יהיה כן דרב אשי ס״ל כרב פפא מ״מ כיון דמסתמא דש״ס פ״ק דקידושין לא ס״ל הכי לא קי״ל הכי ועוד שכבר כתב הב״י ס״ס רמ״ג בשם הר״ן דרב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא לחוד אתא אלא כי היכא דלא תיקשי לדידן גט דאפי׳ משתמרת בעינן עומדת בצד ביתה כו׳ עכ״ל וכ״כ הריטב״א פ״ק דמציעא וברור הוא אך כיון שראיתי שגם בעל העיטור בריש אות קנין ס״ל כהר״י ברצולני וכהרא״ש ומביאו ב״י לעיל סי׳ קצ״ו מחו׳ ח׳ וכן דעת ראב״ן ריש מציעא ריש דף צ״ד וכ״כ בהגהות מרדכי פ״ק דמציעא ובהגהת מיי׳ פ״ג ופ״ה דה׳ מכירה איני כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא אבל להורות לכתחלה וכמ״ש הרב ודאי לא נהירא שכבר בררתי שדעת רוב הפוסקים כהרי״ף והרמב״ם ושכן עיקר.
(ב) מיהו אם המוכר כו׳ – דברי הר״ב בזה תמוהין דהוציא כן ממ״ש הב״י בשם הגהות מרדכי פ״ק דמציעא ובהגה״מ שם עצמו מבואר בשם ר״י דלא כתב כן אלא לתירוצא קמא בש״ס דצריך חצר המשתמרת אף במכר ומתנה והלכך כיון שאין הפסק בין הפירות והן מעורבין ה״ל חצר שאינו משתמרת והוא דעת המחבר וסייעתו וא״כ להרב שפסק כר׳ פפא קנה אף במעורבין וכן מבואר להדיא בהגהות מרדכי שם וז״ל אם מקנה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות של בע״ה לא קנה ומיקרי חצר שאינו משתמרת ובמציא׳ לא קניא להחצר מיהו במתנה מסיק רב פפא דקני משום דדעת אחרת מקנה אותו שאני פי׳ ר״י עכ״ל וכ״כ בהגהות מיי׳ פ׳ ד׳ דה׳ מכירה וכן מוכח בתוס׳ פ״ק דמציעא סוף דף י״א ושלא כדברי הר״ב.
(ג) דוקא בתוכו כו׳ – ל׳ המ״מ עומד בצדו ובתוכו.
(ד) ויש אומרים דארבע אמות כו׳ – הרא״ש ורי״ו בב״י וד״מ ס״ס זה תמהו על הטור שלא כ׳ דרך קנין זה מאחר שהרא״ש כתב דקונה ואשתמטינהו שכתבו הטור ל׳ ס״ס רמ״ג ע״ש וגם על הר״ב קשה שכאן כ׳ דין זה בל׳ י״א ולקמן סימן רמ״ג סכ״ב כתב המחבר כך בפשיטות.
(ה) דד׳ אמות של אדם קונין כו׳ – וכתב ב״י שכ׳ הר״ן ותלמידי רשב״א וא״ת א״כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימט׳ יקנה בד׳ אמות י״ל דלא אמרו ד״א אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד׳ אמותיו הא אם קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי ע״כ ונ״ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר״ן ות״ר בכך אבל במציאה אין חילוק כדמוכח בש״ס פ״ק דמציעא דף י׳ סוף ע״א ומ״מ כ״ש הוא מתנה ממציאה גבי נתנו לו בתוך ד׳ אמותיו ודוק וכתב עוד ב״י שמדברי הרא״ש נראה שאין חילוק בין קדם הוא לכלי ולעולם קנה ומביאו הד״מ וכ׳ שגם מדברי ר׳ ירוחם נראה כן ומביאו הסמ״ע ס״ק ג׳ וכ׳ מדסתם הרב בהג״ה משמע דלא חילק ודוק עכ״ל ונראה לתרץ לדעתם הא דהוצרכו למשיכה בסימטא היינו חוץ לד׳ אמות כגון שמושכו בחבל א״נ דע״י משיכה הוי קנין דאורייתא וקנין ד׳ אמות אינו אלא מדרבנן.
(א) להורות – והש״ך האריך להוכיח מש״ס ופוסקים דהעיקר כדעת המחבר ע״ש ומ״מ מסיק וז״ל אך שאיני כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא אבל להורות לכתחלה כמ״ש הרב ודאי לא נהירא שכבר בררתי שדעת רוב הפוסקים כהרי״ף והרמב״ם ושכן עיקר עכ״ל:
(ב) מיהו – הש״ך והט״ז השיגו על הרמ״א בזה וכתבו שדבריו תמוהין מאד דהוציא כן מהגמ״ר ושם מבואר דלא כ״כ אלא לתירוצא קמא דבש״ס דאף במכר ומתנה צריך חצר המשתמר לדעת הלוקח והמקבל אבל הרמ״א שפסק כר״פ קנה אף במעורבין וע״ש:
(ג) מעורבין – לאו דוקא אלא ר״ל מונח בצדו ולא נחלק ממנו לגמרי דהא בהגמ״ר שם כתב וז״ל אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות של בעה״ב לא קנה ומקרי חצר שאינה משתמרת ע״ש. סמ״ע:
(ד) וי״א – בב״י וד״מ ס״ס זה תמהו על הטור שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא״ש כ׳ דקונ׳ ואישתמיטתייהו שכתבו הטור בס״ס רמ״ג ע״ש וגם על הרמ״א קשה שכאן כתב דין זה בל׳ י״א ובסימן רמ״ג סכ״ב כתב המחבר כן בפשיטות. ש״ך:
(ה) במציאה – וכתב הר״ן דדוקא כשקדם הוא לכלי שנתנו הכלי בתוך ד״א שלו אבל אם קדם הכלי לאדם לא קנה ור״י נ״י ח״ב לא חילק וכ״כ התוס׳ בפ״ק דב״מ ומדסתם הרמ״א כאן משמע דלא חילק עכ״ל הסמ״ע. ועמ״ש הש״ך בזה עיין שם:
(א) המשתמר לדעתו – ולא מהני לדעת הנותן כלישנא קמא שם מטלטלי אג״ק כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכי כו׳ וי״ל דלגבי כו׳ וע״ל סי׳ קצח ס״ה:
(ב) וי״ח וס״ל כו׳ – כר״פ שם דרב אשי ס״ל כוותיה:
(ג) לדעת המוכר כו׳ – זהו מ״ש דעת אחרת כו׳ ועבר א״ש שם:
(ליקוט) וי״ח כו׳ אם משומר כו׳ – כ״כ הרא״ש בב״מ שם סל״א ושמירת הנותן כו׳ אבל בגמ׳ לא מ׳ הכי דאע״ג שאינו משתמר כלל קנה לדעת זו דאמרי׳ שם ומנא תימרא כו׳ אע״פ שרץ כו׳ ושם אינו משתמר כלל וכ״מ בתוס׳ שם יב א׳ ד״ה חצר כו׳ שכ׳ ובמידי דזכות כו׳ ואפי׳ אינו משתמרת מ׳ אינו משתמרת כלל וכ״כ ש״פ (ע״כ):
(ד) מיהו כו׳ – תוס׳ הנ״ל ודבריו תמוהין דתוס׳ כ׳ ללישנא קמא וכבר הקשו עליו ט״ז וש״ך:
(ה) (ליקוט) או שהוא עומד כו׳ – ע״ל סי׳ רסח ס״ג ואמר זכתה כו׳ (ע״כ):
(ו) וי״א כו׳ – עתוס׳ דעירובין צב ב׳ ד״ה אשה כו׳ וצ״ל כו׳. ולר״י נראה כו׳ וזהו דעת ס׳ ראשונה:
(ז) וי״א דד״א כו׳ – הרא״ש פ״ק דב״מ סכ״ח ולכ״ד קונה ד״א כו׳ ע״ש ועסמ״ע וכ״ה בירושלמי פ״ח דגטין הל׳ ג וכן לענין הקדושין כו׳ ר׳ יסא בשם ר׳ יוחנן זו בגטין משא״כ במתנה רובה דר״י ורובה דר״ל רובה דר״י מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת ה״ה זוכה בתוך ד״א מתנה שהוא זוכה בה מדעת לא כ״ש כו׳ ומ״ש בגמ׳ שם עח ב׳ לגיטין כו׳ היינו לפי׳ ר׳ יוחנן קרוב לה אפי׳ מאה אמה אבל מילתא דרב אין חילוק אבל המעיין יראה שאין קונות דר״א אר״י לגטין הוא ר׳ ייסא א״ר יוחנן דירושלמי כידוע שר׳ ייסא דירושלמי הוא רב אסי דגמ׳ שלנו ומדגמ׳ לא הביא אלא דבריו ש״מ שהלכה כמותו ושם בירושלמי התיב ר״ז קומי ר׳ יסא והא תנינן וכן לענין קדושין א״ל הוא גטין היא קדושין והא תנינן וכן לענין החוב א״ל שכן אם א״ל זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו מעתה אפי׳ קרוב ללוה זכה הלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב שכן אם א״ל זורקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו והן הן עצמן הקושיות ותי׳ של גמ׳ שם ועתוס׳ שם ד״ה א״ה וז״ש בסי׳ ק״כ ס״א אבל א״ל זרוק לי כו׳ אפי׳ רחוק כו׳:
(א) [הגה] דבמכר או מתנה. נ״ב ע׳ מחנה אפרים בה׳ מכירה קנין חצר סי׳ ב׳:
(ב) [שו״ע] כיון שקיבל עליו המוכר. נ״ב ע׳ תשו׳ נחלת שבעה סי׳ ל׳ דכתב בשם שו״ת מהרש״ק דאין לנכרי קנין חצר. כיון דמשום שליחות אתרב׳ ואין שליחות לנכרי אא״כ דעומד בצד שדהו דמהני מטעם יד וע׳ ש״ע יו״ד סי׳ ש״כ ס״ו ויקנה לו המקום היינו בקנין אגב. וע׳ שו״ת עבודת הגרשוני סס״י כ״ה דנראה דפשיטא לי׳ דיש קנין חצר לנכרי אלא דקשי׳ לי׳ טעמא דמלת׳ הא אין שליחות לנכרי. והנה לדעת מהרש״ק נלע״ד דגם עומד בצידו לא מהני דהא באיש לא אתרבאי כלל משום יד רק באשה דילפי׳ מגט כמבואר פ״ק דמציע׳ וע״ל סי׳ רמג בש״ך ס״ק י׳. ואף באשה נכרית יש לדון כיון דלאו בת גרושין היא לא אתרבי אצלה משום יד. הן אמת דהנ״י פ״ק דמציעא כ׳ דמציאה דנקנה בחצר המשתמרת היא מטעם יד ותמהו דהא בגברא לא אתרבי מטעם יד ומסוגי׳ דע״ז דף עא ע״ב מוכח דיש קנין חצר לנכרי. אחר זמן רב נדפס ס׳ מקור חיים לה׳ פסח ראיתי בסי׳ תמח שעמד בזה. ע׳ תשו׳ ושב הכהן סי׳ ד:
(א) וכ״נ להורות – עבה״ט ועין בתשובת חתם סופר חח״מ סי׳ ס״ו מ״ש בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ב) הָיוּ בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, אוֹ בִּרְשׁוּת אָדָם אַחֵר שֶׁהֵם מֻפְקָדִים אֶצְלוֹ, לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ עַד שֶׁיִּמְשְׁכֵם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. {הַגָּה: וּמִיהוּ, אִם שָׂכַר הַמָּקוֹם שֶׁמֻּנַּח בּוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה וּבְקִנְיָן, אוֹ אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר בְּעָלְמָא, קְנָאוֹ, דְּהַשְׁתָּא הָוֵי בִּרְשׁוּתוֹ וְקוֹנֶה לוֹ. וְהָא דִּמְהַנֵּי דִבּוּר בְּעָלְמָא, הַיְנוּ בִּרְשׁוּת אַחֵר. אֲבָל אִם מֻנַּח בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וְאוֹמֵר: יִזְכֶּה חֲצֵרִי לַלּוֹקֵחַ בַּמִּקָּח שֶׁקָּנָה מִמֶּנִי, לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ מְקוֹמוֹ וְיַקְנֶה לוֹ בְּאֶחָד מִדַּרְכֵי הַקְּנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ״י ח״ב). וְאִם הָיוּ הַפֵּרוֹת מֻפְקָדִים בְּיַד אַחֵר, לֹא סָגֵי שֶׁיֹּאמַר: תִּקְנֶה חֲצֵרִי לַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיֹּאמַר כֵּן מִדַּעַת הַמּוֹכֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהַמַּגִּיד פ״ד דִּמְכִירָה).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(ב) {ב} {ג} {ד} ואם אין המקח ברשותו וכו׳ בהספינה (פה.) בברייתא הנזכרת ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופר״ש דמשיכה לא מהניא גבי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות מוכר לרשות לוקח או לסימטא או שצירף ידו למטה מג׳ בר״ה סמוך לאסקופת הבית וקבלה כדאמרינן באלו נערות (לא.) גבי היה מגרר ויוצא ולקמן בשמעתין מייתי לה: המופקדין אצלו. שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד רשותו לצורך פירותיו לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור וה״ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות והכא נמי שייך הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו הילכך קתני התם הגבהה והוצאה וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי דהוה נפקד של זה הראשון ה״נ ישמור פקדונו של שני וכתבו התוספות דקשה לפר״ש דא״כ ליערבינהו וליתנינהו ועוד דאין נראה דתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע״י עצמו כדתנן בכיצד משתתפין דמזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא ע״י בנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והרא״ש הסכים לדעת התוס׳ וכן דעת רבינו ירוחם בנ״י ח״ב. וגם הרמב״ן תמה על פר״ש והסכים לדעת התוס׳ והרא״ש דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו או עד שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם לשכירות ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא״ל זכה לפלוני זוכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו. ודע שבגירסת הרי״ף גבי רשות המופקדין אצלו אין כתוב כיון שקיבל עליו אלא ה״ג ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו.
וכתב הרמב״ן דגם לפי גירסא זו כיון שקיבל עליו קנה דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמורה והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו היא משיקבל עליו הלה שמכיון שקיבל עליו יצא מרשות מוכר עכ״ל ואע״פ שכתב ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא״ל זכה לפלוני וכו׳ נ״ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא״ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דהו״ל כאומר זכה בהם לפלוני ומ״מ למדנו מדבריו דעד שיקבל עליו הנפקד היינו שיקבל עליו במאמר המוכר לאפוקי שאם א״ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו על פי מאמרו וכ״נ מדברי ה״ה בפ׳ ד׳ מהלכות מכירה. והרמב״ם בפ״ד מה״מ כתב היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו. נראה שהיה גורס כגירסת רי״ף ולא פי׳ כפי׳ הרמב״ן לחלק בין הוצאה מרשות מוכר להוצאה מרשות המופקדין אצלו דאתרווייהו בעינן שיוציאם מרשותו ממש ומשמע לדעתו דברשות המופקדין אצלו אע״פ שקיבל עליו לא קנה.
וכתב ה״ה ויש גורסין ברשות המופקדים אצלו עד שקיבל הלה פי׳ הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתם ללוקח ובודאי דסגי בכך עכ״ל משמע דס״ל דקנה מטעם זכייה כדברי הרמב״ן:
(ה) {ה} ומה שכתב רבינו ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע״פ שלא מדד כן משמע שם בברייתא שכתבתי בסמוך וגם במשנה שם (פד:) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה ופר״ש דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלוי מילתא בעלמא כמה מכר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) או נתנוהו לו במתנה ובקנין כו׳ האי ובקנין גם אלפני פניו קאי דהיינו גם אשכירות ורבי׳ לטעמיה שכ׳ לעיל ס״ס קצ״ה דקנין מועיל אפילו בשאלה ושכירות:
או אפילו בדיבור בעלמא כלומר כשהמקח ברשות אחרים הוא דסגי אפילו בדיבור בעלמא לכ״ע לאפוקי כשהוא ברשות מוכר יש פלוגתא אי מהני דיבור וקנין וכמ״ש ואזיל:
דהשתא הוי ברשותו פי׳ כשמקום שלו בשכירות או במתנה בקנין או בדיבור הרי הוא כחצירו נמצא שמטלטלין שעליו מונחים ברשותו ובחצירו וקונה אותן בחצירו על ידו:
(ד) דה״ה נמי אם הוא ברשות מוכר פי׳ והכי נמי אם נתן המוכר ללוקח חצירו בדיבור בעלמא דהוה נמי חצירו וזכה לו חצירו:
ואמר בעל החצר כו׳ כ׳ ב״י בשם הרמב״ם דהיינו דוקא במעמד המוכר לאפוקי אם א״ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פ׳ וקבל עליו (הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו) כן ע״פ מאמרו:
שאין אדם יכול לזכות כו׳ עד״ר:
ויקנה לו בכסף או בשטר כו׳ פי׳ אם לא נתן לו דמי השכירות שהוא כסף נקנה לו השכירות בשטר או בחזקה ונראה דה״ה קנין לדעת רבי׳ כמ״ש ס״ס קצ״ה ונקט אלו ג׳ שהמלתא פסיקתא בהו ונראה עוד דה״ה אם נתן לו הקרקע במתנה בשטר או בחזקה דמועיל אלא דנקיט שכירות שאין דרך ליתן במתנה:
(ה) ובאחד מאלו הדרכים כו׳ אכל הקניינים שנזכרו לעיל בסימנים קאי:
אע״פ שלא מדד דמדידה אינה אלא גילוי מלתא כמה מכר:
(ב) {ב} ואם אין המקח ברשותו וכו׳. ברייתא שם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופרשב״ם המופקדין אצלו שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור והרי״ף גרס ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו ולפיכך כתב רבינו כשתי הגירסאות כתב אם הגביה וכגירסת הרי״ף וכתב או שכר את המקום שמונח בו או נתנוהו במתנה ובקנין פירוש שהקנה המקום בק״ס במתנה או בשכירות כגי׳ רשב״ם דגריס או עד שישכור את מקומו וגם הוא כגירסת הרי״ף דגריס או עד שיוציאנו מרשותו דפירושו עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן או במתנה כמו שפי׳ הרמב״ם בפ״ד ממכירה לפי גירסא זו וגם כתב או אפילו בדיבור בעלמא שזהו כגירסת רשב״ם עד שיקבל עליו פי׳ שיקבל עליו נפקד וכו׳ דאף ע״ג דקרקע אינה נקנית בדבור כאן מיירי דמקנה לו הקרקע בתורת שאלה לפי שעה דנקנה בדיבור כמו שיבוא בס״ד:
(ד) {ד} ומ״ש ופי׳ רשב״ם וכו׳ אבל א״א הרא״ש כתב וכו׳. כ״כ התוס׳ דלא כפירוש רשב״ם והיינו דקתני בברייתא ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירוש שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה כדכתב הרמב״ם ומשמע דוקא בהכי אבל לא בדיבור ומיהו אפילו לא השכיר מקומה אלא שמסר לו המפתח הו״ל כאילו השכיר לו מקומה שכ״כ בהגהות מיימוני פ״ז דמכירה וז״ל ובזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח שהסחורה סגורה בו קונה כעין שכירות הבית שאם מסר לו המפתח קנה כך פי׳ ראב״ן עכ״ל כלומר כעין שכירות הבית שאם השכיר לו בית ומסר לו המפתח וא״ל לך חזק וקני ואח״כ החזיק דקנה אע״פ שאינו בפני הבעלים דשכירות קרקע כמכירת קרקע הכי נמי בקנין סחורה אם מסר לו המפתח קנה הסחורה ובפ״א כתב ע״ש ראבי״ה דה״ה בשוכר או במוכר סחורה המונחת בבית ומסר לו המפתחות דניקנית הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומה עכ״ל דעל מ״ש הרמב״ם לשם במוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח דהרי זה כמי שאמר לך חזק וקני וכו׳ כתב ע״ש ראבי״ה דכן הדין בשוכר בית דשכירות כמכירה וכן במוכר סחורה וכו׳ נמי קונה מסירת המפתח אגב הבית כאילו שכר מקומה דכיון שמסר לו המפתח ליכנס שם א״כ נתן לו רשות ליכנס בחדר שהסחורה סגורה בו והו״ל כאילו שכר מקומה וקונה הסחורה אגב הבית מדינא ולא מתורת סיטומתא דאינו אלא מנהג דאפי׳ באתרא דלא נהיגי למיקני בסיטומתא אפ״ה במסירת המפתח קני מדינא כדפי׳ והב״י נתקשה בדברי ההגהות הללו לקמן בסימן ר״א ול״ק מידי וע״ש:
(ה) {ה} ובאחד מאלו הדרכים וכו׳. ברייתא שם וכן פרשב״ם במשנה דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר:
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(ו) ו) שם בברייתא דף פ״ה ע״א
(ז) ז) שם בברייתא
(ד) ובקנין או אפי׳ בדבור – פירוש בקנין מהני השכירות או המתנה בין שהוא ברשות אחרים בין ברשותו דמוכר משא״כ בדבור לא מהני כשהוא ברשותו דמוכר וכדמסיק מ״ה קאמר ובקנין או אפי׳ בדבור כו׳:
(ה) אבל אם מונח ברשות המוכר כו׳ – הטעם כ׳ בשם הרא״ש ז״ל שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע״י אחרים אלא צריך שיגבהנו או ישכיר את מקומו בכסף או בשטר וחזקה משא״כ כשהוא בחצר אחר דיכול לו׳ בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו כידו של אחרים עכ״ל:
(ו) עד שיאמר כן מדעת המוכר – ז״ל הב״י וד״מ ונראה מדברי הרמב״ן אם קיבל עליו הנפקד שיהא מעת׳ רשותו של הלוקח לא מהני אא״כ קיבל עליו במעמד המוכר לאפוקי א״ל הלוקח פירות שברשותך מכרן לי פלוני וקבל עליו הנפקד לתתם לו דלא קנה עד שיאמר לו המוכר וקיבל עליו ע״פ מאמרו:
(ב) (סעיף ב׳ עד שימשכם) תימא דהא משיכה לא קנה בזה כמ״ש כל הפוסקים וברמב״ם עצמו כ׳ עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקום כו׳ ובדוחק י״ל האי עד שימשכם ר״ל יוציאם מרשותו ונלע״ד שיש ט״ס וצ״ל כמ״ש ברמב״ם:
(ו) או אפילו בדיבור בעלמא קנאו – דאם היה בידו וא״ל זכה לפלוני זכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו עכ״ל רמב״ן בחדושיו וכ׳ ב״י נ״ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא״ל פירו׳ שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דה״ל כאו׳ זכה בהם לפלוני עכ״ל ולי נראה דוקא שיאמר זכה לפלוני דאל״כ לא הוי תן כזכי כיון שאינו מוסרם עתה לידו אלא היו מופקדים אצלו כבר כדלעיל סי׳ קכ״ה סעי׳ ו׳ וע״ש מ״ש בס״ק כ״ז ול״א וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב״ן שם ובהרא״ש ספ״ק דגיטין ריש סי׳ י״ז ע״ש ודוק.
(ו) שימשכם(תימא דהא משיכ׳ לא קנה בזה כמ״ש כל הפוסקים וברמב״ם עצמו כתב עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירו׳ מקום כו׳ ובדוחק י״ל דהאי עד שימשכם ר״ל יוציאם מרשותו ונלע״ד שיש ט״ס וצ״ל כמ״ש ברמב״ם. ט״ז):
(ז) קנאו – דאם היה בידו וא״ל זכה לפלוני זכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו כ״כ הרמב״ן וכת׳ ב״י נ״ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא״ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו ליתן לו קנה הלוקח דה״ל כאומר זכה בהן לפלוני עכ״ל ולי נראה דוקא שיאמר זכה לפלוני דאל״כ לא הוי תן כזכי כיון שאינו מוסרם עתה לידו אלא שכבר היו מופקדים אצלו כמ״ש בסי׳ קכ״ה ס״ז ע״ש וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב״ן שם ובהרא״ש ספ״ק דגיטין ר״ס י״ז ע״ש. ש״ך:
(ח) המוכר – הטעם כת׳ הרא״ש שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע״י אחרים אלא צריך שיגביהנו או ישכיר את מקומו בכסף או בשטר וחזקה משא״כ כשהוא בחצר אחר די״ל בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים ע״כ. סמ״ע:
(ח) היו ברשות כו׳ – לשון הרמב״ם וכגי׳ הרי״ף שגריס ברשות המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו:
(ט) מיהו אם כו׳ – מתני׳ שם אם היה פקח כו׳ וכמ״ש בגמ׳ שם ה״ק ואם ברשות בעלים כו׳ וכן בפ״ה דמ״ש ופ״א דקדושין ושם בברייתא לפי גי׳ שלנו ברשות הלה המופקדים כו׳:
(י) או נתנו כו׳ ובקנין – אבל בשכירות לא מהני קנין וצריך בכסף וכמ״ש תוס׳ בב״מ י״א ד״ה ומקומו כו׳ ובקדושין כז א׳ ד״ה ומקומו כו׳ כמש״ל סי׳ קצח ס״ט:
(יא) או אפי׳ כו׳ והא כו׳ – שם עד שיקבל עליו כו׳ אבל ברשות המוכר א״א לזכות ע״י עצמו כמ״ש בעירובין ופסחים וגטין ונדרים וב״מ ולהכי לא ערבינהו רשות מוכר ורשות המופקדין ועבתוס׳ שם ד״ה ארבע:
(יב) שישכיר כו׳ ויקנה כו׳ – ר״ל שהשכירות נקנה בו כנ״ל וכמ״ש ונתקבלו זה כו׳:
(יג) ואם היו כו׳ – רשב״ם ד״ה עד שיקבל כו׳ דהא מדין זכייה הוא שמוכר מזכה:
(ב) בעלמא קנאו – עבה״ט עד ולי נראה דוקא שיאמר זכה כו׳ ועיין בס׳ מחנה אפרים הל׳ קנין מעות סי׳ ו׳ ובתשובת בית אפרים חח״מ סימן כ׳ מ״ש בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(ג) כֵּלָיו שֶׁל אָדָם, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ, קָנָה לוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ הַמִּטַּלְטְלִים בְּתוֹךְ הַכְּלִי אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהֻנְחוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ מְחַלְּקִין, דְּאִם אֵינָן בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ רַק בְּסִמְטָא וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה אֵין כֵּלָיו קוֹנִים, אֶלָּא אִם כֵּן מָדַד, אוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: זִיל וּקְנֵי (טוּר וְתוֹס׳ וְהָרא״ש פֶּרֶק הַסְפִינָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ד דִּמְכִירָה).} לְפִיכָךְ אֵין כֵּלָיו שֶׁל אָדָם קוֹנִים לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ הַמַּקְנֶה: לֵךְ וּקְנֵה בִּכְלִי זֶה, וְאָז קָנָה אִם הוּא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:א׳, רמב״ם מכירה ד׳:א׳-ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(ו) {ו} כליו של אדם גם כן קונות לו וכו׳ בהספינה (שם) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו׳ אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואסיקנא במדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח אבל מדד ונתן על גבי קרקע לא דסימטא לא הו״ל כחצרו שיקנה לו המקום אלא כליו קונה לו כיון שיש לו רשות להניח שם רב ושמואל דאמרי תרוויוהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד וה״נ מסתברא דאמר רבי אבהו א״ר יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם יש לו רשות שם אין אין לו רשות לא ש״מ. כתב הרא״ש וא״ת והא לעיל אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואוקימנא בכליו של לוקח ומשמע דוקא מדד ונתן לתוכן אבל לא מדד לא קנה ליה כליו ויש לפרש דאם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה בעי למימר ליה זיל קני ואי לא אמר ליה לא דלא הוה דעתיה דליקני ליה כליו כיון שמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשכם ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני עכ״ל וכ״כ התוס׳ והרי״ף לא כתב הא דר׳ אסי א״ר יוחנן מדד והניח על גב סימטא וכו׳ משמע דס״ל דהיינו כעין הא דאמרי׳ רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות לו בכ״מ וכו׳ ואין חידוש במאמר זה יותר מבזה והא דא״ר אסי א״ר יוחנן מדד לאו דוקא מדד ואורחא דמילתא נקט ולית ליה חילוק זה שכתב הרא״ש בין א״ל זיל קני או לא א״ל וגם הרמב״ם בפ״ד מהלכות מכירה לא ראיתי שחילק בכך ורבינו סתם הדברים לדעת הרא״ש. והגהות בפ״ד מה׳ מכירה כתבו דברי התוספות שכתב הרא״ש וכתבו עוד וראב״ד כתב דאפילו מדד לוקח לא קנה אא״כ נתן לתוך קופתו שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה אלא למכירה בעלמא נתכוין ולהרב רבינו יונה נראה שאם מדד הלוקח קנה ועיין עוד שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) במקום שיש לו רשות לעשות בו עניינים אלו אבל יש לו רשות נמי להעמיד שם כליו לאפוקי חצר המיוחד לאחר וכ״ש רשות מוכר דלא ובר״ה נמי אע״ג דהוי רשות לכל מ״מ כיון דרבי׳ דורסים ובוקעים שם אין מדרך בני אדם להניח שם כליהם וגם אין מניחין לאדם להניח שם כליו דרך קבע:
לפיכך אם מדד מוכר הפירות כו׳ דקדק וכ׳ שמדד המוכר מש״ה בעינן שיתנם לתוך כליו של הלוקח אבל אם מדד לוקח קנה במדידה לחודא דמסתמא כשמודד א״א שלא יגביה ידו במדידתו נמצא שקנה בהגבהה וכמש״ר סי״ג דאם מדד לוקח מסתבר לו דקנה וכ״כ הרמב״ם ז״ל וכן מדד הלוקח בר״ה קנה ראשון ראשון בהגבהה:
ונתנם בתוך כליו של לוקח בסימטא כו׳ דוקא נתנם לתוך כליו אבל מדד לו ע״ג קרקע הסימטא לכ״ע לא קנאם עד שימשוך כך פשוט בב״ב דף פ״ד:
אבל לא מדדם כו׳ אא״כ יאמר כו׳ עד״ר שהרי״ף חולק בזה ע״ש:
(ו) {ו} כליו של אדם ג״כ קונות וכו׳. מימרא דרבי יוחנן ומסקנא דגמרא לשם וע״פ מ״ש התוספות והרא״ש:
רמב״ם מכירה ד׳:א׳, רמב״ם מכירה ד׳:א׳-ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ו׳
(ח) ח) ל׳ הרמב״ם רפ״ד ממימרא דרב ושמואל שם סוף ד׳ פ״ד
(ט) ט) ב׳ ה״ה פי׳ לפי שאין לו רשות להניחו שם וגם זה הוא מבואר שם ריש דף פ״ה
(י) י) כ׳ ה״ה מפורש שם (ע״ב) דכיון שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצרו יקנה לו כליו.
(ז) כ״מ שיש לו רשו׳ להניחו פי׳ – כגון בסימטא או בחצר שהוא של שניהן לאפוקי בר״ה וכ״ש בחצר דמוכר וכדמסיק:
(ח) אא״כ מדד כו׳ – פי׳ מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסמטא אבל אם מדד הלוקח קנה במדיד׳ אפי׳ בלא כליו משום דבשע׳ המדידה משכן וכמ״ש הטור בסי׳ זה סי״ג ומור״ם ס״ז בהג״ה ע״ש:
(ט) לפיכך אין כליו של אדם כו׳ ולא ברשות המוכר כו׳ – המחבר נמשך אחר שיט׳ הרי״ף והרמב״ם דס״ל דהוא איבעיא דאיפשטא בגמ׳ דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין ומטעם דבעי׳ תרתי דוקא כליו דלוקח ורשותו דלוקח ומה״נ כתב אחר זה בס״ה ז״ל כשם שאין כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לו כך אין כליו דמוכר קונין לו ברשות לוקח ומטעם דתרתי בעי׳ ולא כשטת הרא״ש והטור דס״ל דשניהן הוא איבעיא דלא איפשטא בגמ׳ אי הכלי בטל לגבי הרשות או לו ויש בינייהו כמה נ״מ לדינא כמ״ש הטור בס״ח עיין בב״י ובדרישה מ״ש מזה עוד:
(י) אם הוא ברשות המוכר – פי׳ לאפוקי אם הוא בר״ה דבו לא מהני אמירתו לך וקנה:
(ז) אם הוא ברשות המוכר – וה״ה אם נתן לו רשות להניחו שם הכלי קנה וכ״כ הטור בשם ר״י מג״ש ודלא כהרמ״ה כ״כ הב״ח ודבריו נכונים ודלא כמ״ש בב״ה ודוק ועיין בס׳ א״א דף צ״ד ע״ב.
(ט) רשות – פי׳ כגון בסימטא או בחצר שהוא של שניהן. שם:
(י) מדד – פירוש מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסימטא אבל אם מדד הלוקח קנה אפילו בלא כליו דהא משכן בשעת המדידה כמ״ש בס״ז בהג״ה ע״ש. שם:
(יא) המוכר – פי׳ לאפוקי אם הוא בר״ה דבו לא מהני אמירת לך וקנה כ״כ הסמ״ע וכתב הש״ך דה״ה אם נתן לו רשות להניח שם הכלי קנה וכ״כ הטור בשם ר״י מג״ש ודלא כרמ״ה כ״כ הב״ח ודבריו נכונים ודלא כמ״ש בב״ה עיין בס׳ א״א דף צ״ד ע״ב עכ״ל:
(יד) ויש מחלקים – עתוס׳ שם ד״ה כ״מ כו׳:
(טו) אם הוא כו׳ – לאפוקי רה״ר דהא דייקינן מדברי רב ושמואל והם אמרו חוץ מרה״ר:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(ד) וְכֵן אִם קָנָה הַכְּלִי מֵהַמּוֹכֵר וְהִגְבִּיהוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִנִּיחוֹ שָׁם בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וְחָזַר וְקָנָה מִמֶּנּוּ הַפֵּרוֹת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בְּתוֹךְ כְּלִי זֶה קָנָה אוֹתָם, שֶׁמִּפְּנֵי הֲנָאַת הַמּוֹכֵר בִּמְכִירַת הַכְּלִי אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהביאור הגר״אעודהכל
(ח) {ח} ואין דעת הר״י הלוי כן שכתב אם קנה כלי וכו׳ גם הרמב״ם כתב כן בפ״ד מה״מ וכתב הה״מ דנפקא ליה מדאמרינן בפרק הזורק (גיטין עח) אמאי דתנן זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואוקמה רב דימי כגון שהיה בעלה מוכר קלתות ופירש״י מוכר קלתות. לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. והרמב״ם והר״י ן׳ מיגא״ש מפרשים שהבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וכתב עוד הה״מ ואף על גב דההיא אוקימתא לא קיימא גבי גט דקיי״ל כר״י דבכל גווני אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו נ״מ לגווני אחריני עכ״ל:
וכיון שספק אם קנה וכו׳ נתבאר בסמוך:
[בדק הבית: ויש לתמוה למה כתב רבינו על דברי הרמ״ה ואין דעת הר״י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין:] ופי׳ ה״ר יונה כך כתב הרא״ש בפרק הספינה בסתם ולא ידעתי למה כתבו רבינו בשם רבינו יונה ולא כתבו בשם הרא״ש ועיין לקמן בסי׳ זה גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר כי שם כתבתי כי נראה שהרמב״ם אינו סובר כן:
וכתב הרמ״ה כיון דתרווייהו ספיקי וכו׳ נלמד מדתנן בסוף בתרא (בבא בתרא קעג.) האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואינו יודע איזה הוא שטרות כולם פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן שור בין שורי אני מוכר לך וכו׳:
ומה שכתב וה״ה נמי בתרי תובעין וכו׳ נלמד מעובדא דסוף פרק מי שהיה נשוי (כתובות צד.) ופ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קכז.) גבי בני התערובות וכן בפ׳ נושאין על האנוסה (יבמות צט.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) קונה לו מה שבתוכו ר״ל הכלי קונה מה שיביא לתוכו:
מפני שנהנה כו׳ וכ״כ הרמב״ם פ״ד דמכירה ועיין שם בהמ״מ שכ׳ שיצא להן דין זה מסוגיא דזרק לתוך קלתה המוזכרת בהך שמעתתא פ׳ הספינה:
ואינו מקפיד על מקומו פי׳ שקנה ממנו הכלי ונהנה ממנו מסתמא משאיל לו מקום שעמד שם הכלי לאפוקי אי לא קנה ממנו היה צריך ליטול רשות ממנו להשאיל לו מקומו להנחת כליו והיינו ע״כ דלא כהרמ״ה דהא מזה שמעינן דכל היכא דאיכא למימר דאינו מקפיד על מקום הנחת כלי הוי כאילו השאיל לו המקום וקונה כלי שלו שמה דלא בעינן דוקא למימר זיל קני:
א״כ כליו של מוכר כו׳ נמי לא קנה פי׳ אינו יכול לקנות פירות או מטלטלין המונחים בכליו של מוכר דשמא הרשות בטל לגבי כלי אבל ודאי אם רוצה לקנות הכלים עצמן ודאי קנה לו חצירו וק״ל:
ופי׳ הר״י כו׳ אכליו של מוכר ברשות לוקח קאי:
דבלשון הזה אין הכלי שאול לו כו׳ כל זה הוא ל׳ הרא״ש בפ׳ הספינה ונלע״ד דה״פ דכאן כיון שאין הפירות מונחים ברשותו ממש אלא בתוך כליו של מוכר נמצא שעיקר הקנין תלוי בזה שיקנה לו הכלי ובהאי לישנא דזיל קני אין הכלי מושאל לו להיות שלו לקנות הפירות בתורת חצר דבדיבור בעלמא אין אדם יכול לזכות ע״י עצמו כמ״ש בר״ס והכי דייק לישנא שאול לו משא״כ כשהם מונחים בכליו של לוקח נמצא שבלתי אמרו זיל קני יש לו לקנות הפירות בתורת חצר כיון שמונחים בכליו אלא שהרשות דמוכר מבטל ליה לכלי להכי מיד כשאומר זיל קני ומגלי דעתיה דלא יבטל רשותו כלי שלי סגי בזה אע״פ שאין הרשות קנוי לו וכן מבואר בנ״י א״נ יש לפרשו גם אליבא דרשב״ם וה״ק דבלשון הזה אין הכלי כו׳ כלומר דאף שאומר זיל קני לא היה דעתו שמשאיל לו כליו שיקנה לו פירותיו וא״כ כיון שהפירות מונחים בכלים שאינן שלו במאי יקנה אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר דמדינא הפירות קנויין לו מיד ע״י כליו אלא שהרשות מבטל ליה להאי ודאי מהני ל׳ זיל קני דמשאמר לו כן תו אין הרשות מבטל הכלי וק״ל:
וכתב הרמ״ה דתרווייהו ספיקא כו׳ וכ״כ הרז״ה בספר המאור וע״ל ר״ס קנ״ז ובר״ס ש״ץ ס״א במ״ש שם:
(ח) {ח} ומ״ש ואין דעת הר״י הלוי כן וכו׳. גם מפרשב״ם משמע הכי שהרי כתב בסוף הסוגיא וז״ל התם דא״ל מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא עכ״ל משמע להדיא דכשמשאיל לו המקום להניח שם כלים עדיף טפי מדלא השאיל בפירוש אלא דאמר ליה זיל קני בלחוד דלא קנה אלא משום דחשיב כאילו השאיל ליה וכו׳ ולא קמיבעיא ליה אלא סתמא בדלא השאיל ליה וגם לא א״ל זיל קני אלא דמדד המוכר ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא כדפרשב״ם בתחלת הסוגיא דקמיבעיא ליה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה וכו׳ ע״ש וזהו שדקדק רבינו בלשון הר״י הלוי מדכת׳ והו״ל כאילו השאילו המקום מדתלי ליה בהשאילו אלמא דבהשאילו פשיטא לן דקנה דאי איתא דבהשאילו לא קנה אלא דוקא בדא״ל זיל קני ואז א״צ להשאילו הול״ל והו״ל כאילו א״ל זיל קני אלא ודאי הא דקנה בדא״ל זיל קני גופיה לא קני אלא מטעם דחשבינן ליה כאילו משאילו מכלל דבהשאילו בפירוש עדיף טפי מדלא השאילו בפירוש אלא דא״ל זיל קני וזהו שכתב רבינו ואין דעת הר״י הלוי כן כלומר שסברתו ממש הפוכה מסברת הרמ״ה דס״ל דבזיל קני קנה ובהשאילו לא קנה גם מדברי התוספות שפירשו לתרץ הקושיא דהא דקמיבעיא ליה הכא אע״ג דבר״ה לא קנה היינו משום דשאני ר״ה דלא ניחא להו לבני ר״ה שיניח כלים שם דמאן פייס ומאן שביק כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ״ג) אבל ברשות מוכר מיבעיא דשמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו ור׳ יוחנן דאמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו לא אתא למעט אלא ר״ה אבל מוכר לא קא ממעט לפי זה אין דינו של הרמ״ה מוכרח והכי נקטי׳ כדעת הר״י הלוי וכפרשב״ם והתוס׳ דלא כהרמ״ה והרב בספר ב״ה כתב על מ״ש רבינו ואין דעת הר״י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין עכ״ל ואין ספק דתקפה עליו משנתו ולא ירד למ״ש בפירוש דברי רבינו והמבין הדברים על בוריין יבין האמת:
כתב ב״י דדברי אלפסי סותרין דבתחלה כתב דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי״ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דא״ל זיל קני דמי א״נ דכיון דא״ל סאה בסלע הו״ל כאילו א״ל כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א״ל זיל קני קנה ה״ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א״ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי הר״ר יונה שכתב רבינו בסמוך עכ״ל ב״י ולפעד״נ דאין צריך כלל לפרש לדעת האלפסי דחולק אמה שפי׳ הר״ר יונה אלא ס״ל לאלפסי דהך דכור בל׳ וכו׳ איירי בסימטא וכליו של לוקח א״נ ברשות לוקח וכליו דמוכר וקנה בפסק ומדד ואפ״ה בכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע״ג דפסק ומדד דכל שלא א״ל לך חזק וקני לא השאיל לו רשותו ולא מהני ליה מדידתו כלום אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא בעינן לך חזק וקני כיון דאיתנהו ברשות לוקח אלא דלפי שהן בכליו של מוכר לא קנה לוקח וכיון דמדד חשבינן להו כאילו הן בכליו של לוקח וקנה:
וכתב הרמ״ה וכו׳ דברים ברורים הם וע״ל בסי׳ מ״ג סעיף י״ט וסי׳ מ״ט סעיף י״ג מיהו בסי׳ ש״ץ סוף ס״ח פסק רבינו בהיפך וצ״ע לשם:
(יא) כ) גם זה שם וכ׳ הרב המגיד נ״ל שיצא לרבי׳ דין זה מאות׳ שאמרו (שם) כגון שהי׳ בעלה מוכר קלתות וכו׳ ופי׳ רבינו שזה הבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה והוא הדין לכל כיוצא בזה אע״ג דההיא אוקימתא לא קיימא לגבי גט דקי״ל כר׳ יוחנן דבכל גוונא אינו מקפיד על מקום קלת׳ כו׳ נפקא מינה לגוונא אחרינא ושכן מצא אח״כ לרב רבינו אבן מגש ז״ל.
(טז) והגביהו כו׳ – דבלא״ה עדיין כליו של מוכר הוא. הרי״מ:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהביאור הגר״אהכל
 
(ה) כְּשֵׁם שֶׁאֵין כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ קוֹנֶה לוֹ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, כָּךְ אֵין כֵּלָיו שֶׁל מוֹכֵר קוֹנֶה לַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ אָמַר לֵהּ הַמּוֹכֵר: זִיל קְנֵה, לֹא קָנָה (טוּר בְּשֵׁם הָר״י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ב׳
(ז) {ז} וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו׳ גם זה שם (פה:) בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א״ל תניתוה זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ופירש רשב״ם ה״ז מגורשת דקנה לה קלתה ברשות המגרש א״ל רב נחמן מ״ט פשטת ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דא״ר יהודה והוא שתהא קלתה תלויה בה וכו׳ אלא פשוט מיהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר אמר רבה ת״ש משך חמריו ופועליו וכו׳ פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי ופרשב״ם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר כלו׳ שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פרקן ופסק קנה דקנה רשות קודם המדידה ואע״פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו של לוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את כליו של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהם עד עתה: במתכלי דתומי. חבילות של שומים דליכא שקים. ובתר הכי אמרינן תא שמע רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא״ל זיל קני וכתב הרא״ש והשתא לא איפשיטא הך בעיא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני אי לא היכא דלא אמר ליה זיל קני נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי הילכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אבל הרי״ף גורס בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הכי גרסי׳ בכל הספרים אמר ליה תנינא זרק לתוך חיקה וכו׳ ובעי למיפשט דקני ודחי ליה רב נחמן ולא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא בגמרא תא שמע לפשוט הבעיא הוי ליה למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה הילכך נראה כיון דלא איפשיטא דלא קנה לא זה ולא זה עכ״ל והילך דברי הרי״ף בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמר ליה לא קנה אלא אי אמר ליה קני בהכי תניא משך חמרין ופועלים וכו׳ ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל׳ אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן וכו׳ ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואף ע״פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן עכ״ל ולכאורה נראה שדבריו סותרין את דבריו שבתחלה כתב גבי משך חמרין ופועלין וכו׳ אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי״ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דאמר ליה זיל קני דמי א״נ דכיון דאמר ליה סאה בסלע הוה ליה כאילו אומר לו כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי אמר ליה זיל קני קנה הוא הדין לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי אמר ליה זיל קני קנה וזה שלא כדברי הרב ר׳ יונה שכתב רבינו בסמוך. והרא״ש שכתב בשם הרי״ף דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה אפשר שלא היה כתוב בספרו תניא משך חמרין וכו׳ ואוקמה מר בר רב אשי וכו׳ אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה שאילו היה כתוב כן בספרו לא היה מחליט המאמר שהרי״ף סובר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לפי שהכלי בטל לגבי הרשות ואם תאמר אם כן דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות אם כן הוי ליה למיפסק בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח שהכלי בטל לגבי הרשות יש לומר כיון דאשכחן דמר בר רב אשי אוקי ההיא דמשך חמריו ופועליו וכו׳ במתכלי דתומי דליתנון בכלי כלומר אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח אית לן למימר דתרתי בעינן כלי ורשות דכל היכא דחד מינייהו לא הוי דלוקח לא קנה לוקח כמצא דלפי זה דלהרי״ף לא שנא כליו של לוקח ברשות מוכר ול״ש כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכן כתב הרמב״ם בפ׳ ד׳ מה״מ וכתב שם הרב המגיד כשם שאין כליו של לוקח קונות לו ברשות מוכר וכו׳ מפורש בהספינה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן לכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכולהו וכן כתב הרב ן׳ מיגא״ש דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה עכ״ל:
והנה דעת הר״י ן׳ מיגא״ש כדעת הרא״ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא אי קנה לוקח ואין נראה כן מהרמב״ם שכתב בשניהם לא קנה ואם איתא הוי ליה לכתוב שהוא ספק אם קנה אם לאו כמנהגו בספיקי לחומרא וגם הרי״ף לא הו״ל לכתוב א״ל לא קנה אלא הול״ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי״ף והרמב״ם סבירי להו דנקטינן כמאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בר רב אשי דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן וכמו שכתבתי ומה שתמה ה״ה שאותן סוגיות אליבא דמ״ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י״ל דס״ל להרי״ף והרמב״ם דמר בר רב אשי ס״ל נמי כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח א״א לאוקמי האי ברייתא בפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי אע״ג דכי אוקימנא לה במתכלי דתומי לא מצינן לאתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ״מ דינא הכי הוי אפילו למר בר רב אשי ויש לדקדק כן מדברי הרי״ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו׳ כלומר לא תפרש דמר רב רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקמי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו ולא בדרך דחייה דאיהו נמי ס״ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו לרי״ף לפרש כן הוא דכיון דס״ל דהלכה כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מה דאיפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע״ג דס״ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואם כן מנא להו לרי״ף והרמב״ם דס״ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואיפשר דכיון דחזינן דמשכן גופיה לאוקמה במתכלי דתומי דהיא אוקימתא דחיקא טובא לאו לדחייה איכוין אלא לקושטא כי היכי דלא תיפלוג אמאי דקיי״ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ודברי הה״מ תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא דכולהו ועוד שכתב וכ״כ הר״י ן׳ מיגא״ש כיון דלוקח מוציא וכו׳ ומאי וכן דהא להר״י ן׳ מיגא״ש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז״ל כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא כו׳ בב״ב דף פ״ה בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא א״ל תניתוה זרקו לה כו׳ (ואסיקנא דליכא למיפשט) ת״ש פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ומדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה (פי׳ הכלי אינו עושה קנין לנפשו אלא בטל אגב רשות הלוקח) כליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קני כו׳ אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי א״ל רבינא לרב אשי ת״ש דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא״ל זיל קני עד כאן לשון הגמרא לגירסת הרא״ש ופסק הרא״ש שם כיון דלא איפשיטא הוי תיקו דממונא ובין כליו של לוקח ברשות מוכר בין כליו של מוכר ברשות לוקח לא קני לוקח דהמוכר מוחזק הוא אא״כ א״ל זיל קני דאז קנה בכליו של לוקח ברשות מוכר אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח אפילו א״ל זיל קני נמי לא קנה וכתב עוד הרא״ש שם ז״ל אבל רי״ף גורס בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה א״ל לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הגי׳ בכל הספרים תניתוה כו׳ ובעי למיפשט דקני ודחי ליה לא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה האיבעיא שיביא התלמוד ת״ש לפשוט האיבעיא כו׳ עכ״ל הרא״ש ותימה הא בהדיא כתב הרי״ף דכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני דז״ל כאשר נדפס בדפוס תוגרמה ואי א״ל זיל קני בהכי קני דאמרי׳ אמר ליה רבינא לרב אשי כו׳ עד שאני התם דא״ל זיל קני תניא משך חמרין כו׳ ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כלי של מוכר ברשות לוקח לא קנה ע״כ ועיין בב״י שכתב שגירסת הרא״ש בהרי״ף אינה כגי׳ שלנו ע״ש ואני אומר דנוסחת הרי״ף שלנו היא היתה ג״כ נוסחת הרי״ף של הרא״ש ומ״ש הרא״ש בשמו דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה למד כן ממ״ש הרי״ף אח״ז בההיא דכור בל׳ כו׳ ז״ל והוא דאיתנהו בכליו של מוכר (וכמ״ש לשונו בסמוך בסי״א בדרישה) ומשמע להרא״ש מדכתב סתם והוא דאיתנהו ודאי דר״ל שגם אחר המדידה עדיין הם בכליו של מוכר שהמוכר מדד לו מכלי אל כלי (וכן הוא ל׳ הרמב״ם כמ״ש לשונו בהגהות ע״ש) ואפ״ה כתב הרי״ף ראשון ראשון קנה והא דכתב אוקימתא דמר בר רב אשי וסיים אבל בכליו של מוכר כו׳ לא קנה התם מיירי בלא מדד כלל (וכ״כ הב״י בא׳ מהתירוצים) וכדמשמע לישנא דהא עלה דההיא דפסק עד שלא מדד שניהם אינם יכולין לחזור קאי ומשום דאיכא תרתי לריעותא חדא כליו של מוכר ועוד שלא מדד ומ״ש הרא״ש בשמו דכליו של מוכר קנה היינו בדמדד לו מוכר דמינה איירי ההיא דשמואל דסאה בסלע כדמשמע לישנא דראשון ראשון קנה שמדד לו סאה אחר סאה ואיכא תרתי לטיבותא שמדד לו וגם הוא ברשותו מש״ה הכלי בטל לגביה וקנה ומ״ש הרא״ש דמתוך שהשיב לו שלא קנה פסקן הרי״ף כו׳ היינו משום דס״ל להרא״ש דהא דבעי ר״ש מר״ה כליו של לוקח ברשות מוכר מאי אי אפשר לפרשה בדלא מדד דא״כ תפשוט מהא דאמר רב אסי אר״י מדד והניח על גבי סימטא קנה ואסיקנא בהניח לקופתו של לוקח ואפי׳ הכי מדד אין לא מדד לא כ״ש כליו ברשות מוכר דלא קנה בלא מדידה אלא לאו ש״מ כי קא מיבעיא ליה כשמדד דאיכא תרתי לטיבותא וכן משמע להדיא ל׳ רבינו שכתב אבל אי לא אמר זיל קני לא קני אפי׳ מדד וא״כ לגירסא דפשיט ליה דלא קנה ר״ל דלא קנה אפי׳ מדד לפי שהרשות מבטל לכלי מינה למד כשמדד כליו של מוכר ברשות לוקח קנה אבל לא מדד לא ואף שהרי״ף השמיט הך דרב אסי אר״י מדד והניח על גבי סימטא מ״מ פשיט ליה לרא״ש דגם לרי״ף האי דינא דינא קושטא הוא מדהביא הרי״ף מימרא דרב ושמואל דכליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מר״ה ומימרא דר״י דאמר אפילו בר״ה והביא ג״כ תירוצא דרב פפא עלייהו דאמר לא פליגי כאן בר״ה כאן בסימטא כו׳ ש״מ דבר״ה אפי׳ מדד לכליו לא קנה דאם לא כן לישני כאן במדד וכאן בלא מדד וממילא בסימטא דוקא מדד אין לא מדד לא ודוק וא״ת לשיטה זו מאי דוחקיה דמר בר רב אשי למיקם ההיא ברייתא דמשך חמרא כו׳ במתכלי דתומי כיון דגם לדידיה ס״ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני דהרשות מבטל הכלי א״כ ממילא כליו של מוכר ברשות לוקח קני ושפיר קתני אין שניהם יכולים לחזור בהם וי״ל דהא ברייתא פסק עד שלא מדד קתני ובלא מדד ס״ל למר בר רב אשי אפילו לרב הונא אין מבטל הכלי וכדכתיבנא ומכל מקום מוכח דבכליו של לוקח ברשות מוכר למר בר רב אשי לא קנה אפי׳ במדד דאל״כ הו״ל להשיב לרבא פסק עד שלא מדד קאמרת בהא לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי כשמדד ומדלא שני הכי משמע דבכליו של לוקח ברשות מוכר לא שני לן בין מדד בין לא מדד ולעולם לא קני ודוק. ופי׳ זה לדברי הרי״ף הוא נכון בעיני ולא כדמפרש הב״י כמ״ש בסמוך ונראה לי דזו היתה שיטת רמב״ם בסוגיית הגמרא שכתב בפ״ד דין ב׳ ז״ל כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח ע״כ מדתלה דין כליו של מוכר בדין כליו של לוקח משמע ודאי דדין כליו של לוקח שאינו קונה הוא פשוט ומבואר והיינו מפני שגירסתו בגמרא היתה כגירסת רי״ף שהשיב רב הונא לרב ששת לא קנה ובא הרמב״ם וחידש דאע״פ דודאי נפשט מרב הונא שהרשות מבטל לכלי א״כ הול״ל דכליו של מוכר קונה ברשות לוקח וקאמר דאפילו הכי מצינו דאינו קונה לו פי׳ כגון שלא מדד אבל מדד ודאי רשות לוקח מבטל כלי המוכר וקני וכמ״ש בהדיא בפרק ההוא דין ז׳ ע״ש ואע״פ שכתב הרמב״ם כשם כו׳ לאו בחדא מחתא מחתינהו דכלים של לוקח ברשות מוכר אפילו מדד ל״מ וכליו של מוכר ברשות לוקח כשמדד מהני וסתם כאן וסמך אמה שביאר אח״כ בדין ז׳ וב״י כתב שנ״ל דרי״ף ורמב״ם ס״ל דנקטינן במאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה וכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קנה כאוקימתא דמר בר רב אשי הנ״ל וטעמא משום דתרתי בעינן כלי ורשות ע״ש ובכ״מ שהאריך לדחוק עצמו טובא לדעת רי״ף ורמב״ם וכתב עוד ומ״ש רי״ף גבי כור בסלע כו׳ ואיתנהו בכליו של מוכר כו׳ דמשמע דקנה היינו כשמדד דהוי כאילו אמר לו כיון שנמדדה סאה קנה אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א״ל זיל קני קנה ה״ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א״ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי ר׳ יונה שהביא רבי׳ בסמוך ע״כ וקשיא לי אי איתא דלרי״ף לעולם כשלא מדד תרתי דלוקח בעינן כלי ורשות ולא נפשט אם הרשות מבטל לכלי או הכלי את הרשות אם כן כשמדד מ״ט כתב רי״ף דלא משכחנא ליה אלא ברשות לוקח ואיתנהו בכליו של מוכר ולא להפך דמשמע דס״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני מ״ש אי מדידה כא״ל זיל קני דמי א״כ גם בכליו של לוקח ברשות מוכר ליקני ומרבי׳ וכל המפרשים משמע להיפך דזיל קני מהני וכי מדד לא מהני בכליו של לוקח אבל לפי מאי דכתיבנא א״ש דודאי מדידה לאו כא״ל זיל קני דמי ולהכי בכליו של לוקח ברשות מוכר אפי׳ מדד לא קנה ומיהו בכליו של מוכר ברשות לוקח המדידה מייפה ומחזיק כח בעל הרשות שהרשות מבטל הכלי ולהכי א״ש דלא מצי הרי״ף לאוקמי למימרא דשמואל אלא בכליו של מוכר ברשות לוקח וגם לפי מאי דכתיבנא בסמוך לדעת הרא״ש שלהרי״ף נפשט שפיר דלעולם הרשות מבטל הכלי אלא דבעינן תרתי לטיבותא שפיר מצי למסבר כר׳ יונה שהביא רבי׳ דזיל קני לא מהני בכליו של מוכר ודוק ודי למבין:
(ז) וכליו של לוקח כו׳ פי׳ אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי כמ״ש בסמוך:
כאילו נתן לו רשות להניח כו׳ פי׳ אע״פ שודאי אף שאמר לו זיל קני ל״ק בדיבורו מקום הפירות שנאמר דקנה הפירות בתורת חצר וכמ״ש לעיל ס״ד דאינו יכול לזכות בשל עצמו לחבירו מ״מ ע״י דיבורו יש לו רשות להניח כליו כאן ואז כליו קונין לו הפירות וכמשמעות לקמן ס״ח:
אדעתא למיקני ביה פי׳ פירותיו ודוק:
(ז) {ז} וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו׳. שם וע״פ מ״ש הרא״ש וא״ת דכאן פסק בדא״ל זיל קני קנה אפילו לא מדד ולעיל כתב ע״ש הרא״ש דאין יכול לזכות לחבירו באמירה בלחוד אלא על אחרים וי״ל דדוקא היכא דבעינן שיהא קנויה לו למיהוי חצרו של חבירו כדי שיהא קונה לו המטלטלין התם ודאי אין יכול לזכותו באמירה בלחוד ע״י עצמו אלא ע״י אחרים אבל הכא לא בעינן שיהא קנוי לו שיהא נקרא חצרו אלא שאלה גרידא לפי שעה להעמיד שם כליו א״צ על ידי אחרים אלא הוא בעצמו משאיל ומקני ליה רשותו להעמיד שם כליו והכלים הם קונים המטלטלין והכי מוכח להדיא במ״ש הרא״ש שם (דף ר״ד ע״א):
וכתב הרמ״ה דוקא דא״ל זיל קני וכו׳. נראה דהרמ״ה הכריח לחלק בכך משום דקשיא ליה דמאי קמיבעיא ליה בכליו של לוקח ברשות מוכר הא אמרינן התם דכליו של לוקח בר״ה לכ״ע לא קנה וכדלעיל בסעיף ו׳ ורבי יוחנן נמי אמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא כדאיתא התם בגמרא להדיא וכך הקשו התוספות ומתרץ הרמ״ה דלא קמיבעיא ליה בסתמא אלא היכא דהמוכר נותן לו רשות לאנוחי כליו ברשותו קמיבעיא ליה מי קנה לוקח כיון דלא אמר ליה בפירוש זיל וקני וכיון דלא איפשיטא הילכך דוקא דא״ל זיל קני וכדאסיקנא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה בכל מקום בדא״ל זיל קני הוא אבל בדלא אמר ליה זיל קני אע״ג דיהיב ליה רשות לאנוחי התם מיבעיא ולא איפשיטא ולא קנה:
רמב״ם מכירה ד׳:ב׳
(יב) ל) שם ד״ב וכתב הרב המגיד מפורש באותה סוגיא שם (דף פ״ה ע״ב) אימא סיפ׳ ברשות לוקח וכו׳ סיפא אתאן לכליו דלוקח וכו׳ ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרי׳ דהכי הוא קושטא אליבא דכלהו וכ״כ הרב אבן מיגש דכיון דלוקח מוצוא מיד מוכר אי איכא חצר של מוכר או כלי של מוכר לא קנה
(יג) עיין במ״ש בסעיף ז׳ ס״ק ח׳
(יא) אפי׳ א״ל המוכר זיל קני – ז״ל הטור בשם ר׳ יונה ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דשאומר לו זיל קני נתן לו רשות להניח הכלי ואף ע״פ שאין המקום קנוי לו מ״מ הכלי קנוי לו עכ״ל ור״ל שאני התם דהכלי שקונה בו הוא כבר שלו ואף שהרשות אינו שלו מ״מ בדבור זיל קני גלי דעתיה דאינו מקפיד על מקום הנחת הכלי משא״כ כאן דהכלי שיקנהו לו אינו שלו ואינו נקנה לו בדבור בעלמא ועפ״ר:
(יז) כשם כו׳ – נ׳ הרמב״ם וכשיטת הרי״ף דס״ל דאיפשיט דלא קנה ממ״ש התם דא״ל זיל קני ול״ק דלמא התם כו׳ ויש עוד גי׳ אחרת לרי״ף ע״ש וכן כליו של מוכר ברשות לוקח מדאוקמיה רנב״י בששפכן ומר בר ר״א במתאכלי דתומי. אבל הרי״מ ס״ל כדעת הרא״ש דבשניהם לא איפשיט ומחמת קולא למוחזק אמרי׳ דלא קנה:
(יח) וי״א כו׳ – עסמ״ע וערשב״ם שם ד״ה התם כו׳ וכמ״ש כליו כו׳ בכ״מ שיש לו רשות להניחו וא״צ שיקנה הרשות ועתוס׳ שם ד״ה כגון כו׳ משא״כ בכלי ואינו קונה בדיבור בעלמא כמש״ל ס״ב וכ׳ וי״א לאפוקי ס׳ הרי״ף ורמב״ם כמש״ל ס״ז וס״י:
(ג) [סמ״ע אות יא] זיל קני. נ״ב אבל לא שמשאיל לו המקום. דא״כ לבעי קנין כ״כ תוס׳ הרא״ש ועמ״ש בגליון לעיל סי׳ קצב ס״ח:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרהכל
 
(ו) מְשִׁיכָה מְהַנְיָא בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁאִם מָדַד הַמּוֹכֵר וְנָתַן לְתוֹךְ כֵּלָיו, וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ בְּפָנָיו, קָנָה, וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ: מְשֹׁךְ הַכְּלִי לִקְנוֹת מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ה׳
(ט) {ט} משיכה מהניא בכליו של מוכר וכו׳ בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה בעי למיפשט מדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר וכתבו התוספות משמע מהכא דמשיכה מהניא ללוקח בכליו דמוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו וכ״כ הרא״ש והביא עוד ראיה מפ״ק דמציעא וכן כתב הר״ן בפ״ק דמציעא גבי הא דבעי האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו וכו׳ וכן כתבו תלמידי הרשב״א שם וז״ל רבי׳ ירוחם בנ״י ח״ב משיכה או הגבהה קונה אפילו בכליו של מוכר מאחר שאמר לו זיל קני או זיל משוך הפירות אפילו לא נתן לו רשות למשוך הכלי קנה מה שבתוכו או משוך קופה זו וקני כלים שבתוכה וכן כתב הרי״ף עכ״ל.
והרמב״ן גבי הא דאמרינן בהספינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וכו׳ כתב דיש אומרים דמשיכה לא מהניא בכליו של מוכר ודחה הוא ז״ל דבריהם והסכים לדברי התוס׳ והרא״ש ז״ל וכתב שכן נראה מדברי רשב״ם ור״ח וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) משיכה מהניא בכליו של מוכר כו״ פי׳ ובמקום דשייכא משיכה כגון בסימטא וכיוצא בו וכשהוא ברשות מוכר בעינן שיוציא כל הכלים מרשותו לסימטא וכמש״ר בסי׳ קצ״ז קצ״ח וכ״כ שם התוס׳ והרא״ש והר״ן בפרק הספינה ע״ש:
שאם מדד המוכר כו׳ פי׳ הא לא מדד המוכר צריך שיאמר לו משוך וקני דומיא דכליו של לוקח בסימטא דבעי׳ או מדד או שיאמר לו חזק וקני:
(ט) {ט} משיכה מהניא וכו׳. כ״כ התוס׳ והרא״ש בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו׳ וכ״כ ב״י דכך הוא דעת הרבה גדולים והכי נקטינן:
ומ״ש ומשכו הלוקח בפניו וכו׳. כלומר דכשמשכן בפניו א״צ לומר לו לך משוך וקני וכדלעיל בסימן קנ״ב סעיף ד׳ גבי קנין קרקע וה״ה במטלטלין ולשון לקנות שכתב רבינו לאו דוקא אלא כלומר משוך הכלי וקני וע״ל סוף סי׳ קצ״ז דלהרא״ש בלשון לקנות נמי קנה ואפשר שעל כן כתב רבינו כאן לשון לקנות ע״פ דעת הרא״ש:
רמב״ם מכירה ד׳:ה׳
(יד) מ) טור ס״ט כן כתב התוס׳ שם בד״ה לא בכליו של מוכר וכ״כ הרא״ש שם בפסקיו וכ״כ הר״ן וכ״כ ש״פ
(יב) משוך הכלי לקנות מה שבתוכו – לעיל סי׳ קצ״ז ס״ו כ׳ המחבר דל׳ לקנות לא מהני אפי׳ לקנות הכלי עצמו וכ״ש לקנות ע״י מה שבתוכו דל״מ ל׳ לקנות אלא דלא נחית כאן לדקדק באיזה ל׳ מקניהו אלא בא לומר דכל שמשכו בפני המוכר אין צריך שיאמר לו המוכר משכהו וקניהו באופן המועיל וק״ל:
(ח) משיכה מהני – ע״ל סי׳ ר״ב סט״ו.
(ט) מה שבתוכו כו׳ – ע״ל סי׳ קצ״ז ס״ו.
(יב) שבתוכו – ע״ל סי׳ קצ״ז ס״ז ולקמן סי׳ ר״ב סט״ו:
(יט) משיכה כו׳ – כמ״ש בב״מ ט׳ ב׳ משוך בהמה זו וקני כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה משוך כו׳ ודוקא שלא בפניו צ״ל משוך כמ״ש בפ״ג דב״ב ופ״ה דב״ק אבל בפניו א״צ וז״ש ומשכו כו׳ ואפי׳ כו׳ ועבה״ג ובפ״י דשבת אי דאפקיה דרך פיו כו׳ וערש״י שם ד״ה קדים כו׳ אע״ג דהכיס עדיין של בעלים הוא וערש״י ד״ה בנסכא כו׳ ובפ״ה דע״ז ע״א ב׳ אי דקא כייל ורמי למנא כו׳ אלמא בכליו דישראל א״א למצא איסור ובירושלמי פ״א דקדושין ריש הל׳ ד׳ רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות וולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשי אילו האומר לחבירו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימא בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(ז) אֵין הָרְשׁוּת קוֹנָה, וְלֹא הַכְּלִי, וְלֹא מְשִׁיכָה, וְלֹא הַגְבָּהָה, אֶלָּא אִם כֵּן פָּסַק תְּחִלָּה הַמִּדָּה בְּכָךְ וְכָךְ; אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּסַק, אֵין לוֹ שׁוּם צַד שֶׁיִּקְנֶה בּוֹ, דְּכָל זְמַן שֶׁלֹּא פָּסַק לֹא סָמְכָה דַּעַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא לֹא יַסְכִּימוּ עַל הַסְכוּם. וְאִם הַמִּקָּח דָּבָר שֶׁדָּמָיו קְצוּבִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק, קָנָה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: הֲרֵינִי מוֹכֵר לְךָ כְּפִי מַה שֶּׁיְּשָׁמוּהוּ ג׳, קָנָה, אֲפִלּוּ אֵין דָּמָיו קְצוּבִים. הָיוּ הַפֵּרוֹת בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, וְהָיוּ בְּתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל מוֹכֵר, קִבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר לִמְכֹּר וְהִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִמְדֹּד בְּתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל מוֹכֵר, אִם אָמַר לוֹ: כּוֹר בִּשְׁלשִׁים סֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֲפִלּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה, הוֹאִיל וַעֲדַיִן הַפֵּרוֹת בְּכֵלָיו וְלֹא גָמַר כָּל הַמִּדָּה, וְכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר אֵינָן קוֹנִים לַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִמְכֹּר רַק הַכּוֹר בְּיַחַד, אֲפִלּוּ הָיָה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ וּבְכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ, לֹא קָנָה אֶלָּא אִם כֵּן מָדְדוּ (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וּכְשִׁיטַת הָרַשְׁבַּ״ם).} וְאִם אָמַר לוֹ: כּוֹר בִּשְׁלשִׁים סְאָה בְּסֶלַע, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה, כֵּיוָן שֶׁפָּסְקוּ דָמִים עַל כָּל סְאָה וּסְאָה, כָּל סְאָה שֶׁיַּגְבִּיהַ הַמּוֹכֵר וִיעָרֶה אוֹתָהּ נִגְמְרָה מְכִירָתָהּ, הוֹאִיל וְאֵין הַפֵּרוֹת בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִלּוּ לֹא הָיוּ הַפֵּרוֹת בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר, כֵּיוָן שֶׁהֵם בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ קָנָה מִשֶּׁפָּסַק, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָדַד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בִּסְעִיף ג׳). {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא קָנָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן אֶלָּא מִטַּעַם שֶׁהוּא מֻחְזָק; וְלָכֵן אִם לֹא נָתַן הַמָּעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה). פָּתַח לוֹ הַמּוֹכֵר חָבִית יַיִן, וּכְשֶׁמָּדַד לוֹ הַחֵצִי רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לַחֲזֹר וְלֹא לִקַּח יוֹתֵר, וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר שֶׁהַמּוֹתָר יַחֲמִיץ, צָרִיךְ הַלּוֹקֵחַ לִקַּח כֻּלּוֹ, אוֹ לְקַבֵּל אַחֲרָיוּת עַל הַמּוֹתָר אִם יִתְקַלְקֵל, שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ כָּל הֶחָבִית כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה בְּשָׁעָה שֶׁקְּנָאוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש כְּלָל ק״ב סי״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה כְּשֶׁמָּדַד הַמּוֹכֵר; אֲבָל אִם מָדַד הַלּוֹקֵחַ, קָנָה בְּכָל עִנְיָן, דִּמְדִידָתוֹ הָוֵי כִּמְשִׁיכָה (טוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד). כָּל שֶׁנִּקְנָה הַמִּקָּח אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ חִלּוּקִים בֵּינֵיהֶם וּמֵאֵן הַמּוֹכֵר לָתֵת לוֹ מִקָּחוֹ, אֶלָּא יָדוּנוּ אַחַר כָּךְ עַל מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם (רִיבָ״שׁ סִימָן רכ״ב).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ז׳, רמב״ם מכירה ד׳:י״ג, רמב״ם מכירה ד׳:י״ד
(י) {י} אין הרשות קונה וכו׳ בהספינה (פד:) משנה המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ופר״ש מדד ולא משך כגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גב סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמרא ואיתא תו התם (פה:) אמר רבא משך חמריו ופועליו וכו׳ פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן ומפרש בגמרא טעמא משום דפסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה ופי׳ לא סמכה דעתיה דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהם והלוקח יזלזל בדמיהם שהרי אין דמיהם קצובים עכ״ל וכתב הרא״ש ובדבר שדמיו קצובים אע״פ שלא פסק קני וכן כתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות מכירה וכתב ה״ה שהוא פשוט ויצא לו מעובדא דהנהו קרי דקייצי דמייהו ומהא דנוטל כלי מן האומן וכ״כ הר״י ן׳ מיגא״ש ז״ל ולקמן בסי׳ זה גבי נוטל כלי מן האומן אבאר בע״ה מה נקרא דמיו קצובין וכתב הרמב״ם בפ׳ הנזכר דקנה באחד מדרכי הקנאות עד שלא פסק לא קנה לפיכך המושך חמרין ופועלין וכו׳ פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו אם פסק דמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהם וכתב ה״ה ומה שכתב המחבר פסק ואחר כך מדד י״מ דלא בעי מדידה בסוף אלא פסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופירשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין יכולים לחזור בהם עכ״ל:
כתב רבינו ירוחם נ״י ח״ב וכתבו בשם הרי״ף דלא קנה עד שיפסוק אפילו דמיו קצובין עד כאן. ולפירוש הרשב״א והרמב״ן בדמיו קצובין נ״ל שאפילו הרי״ף יודה דהו״ל פסק:
ומה שכתב וכן אם אמר לו הריני מוכר לך כפי שישימוהו ג׳ אע״פ שאין דמיו קצובים קני נ״ל שלמד כן מדגרסינן בסוף ע״ז וכתבה הרי״ף בסוף פרק בית כור דאי אמר ליה מזביננא לך האי ארעא כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכתב וקיי״ל דהני שמעתתא כולהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה וסובר רבינו דדין טלטל בדרכי הקנאתו שוה לדין קרקע בדרכי הקנאתו וכי היכי דבקרקע כי קנו מידו ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה הכי נמי במטלטלין כשקנאם באחד מדרכי הקנאתן ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו:
(יא) {יא} בד״א שאין המדידה מעכבת וכו׳ שם (פו:) ובסוף פרק בית כור (בבא בתרא קו:) ובסוף פ׳ השואל (בבא מציעא קב:) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופר״ש בהספינה כור בל׳ אני מוכר לך. צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יתר הילכך אם משך אע״פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירת פחות מכור ויותר מכור ומש״ה יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כל שכן שאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע״פ שמשך הכ״ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני ומתני׳ משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר וכן דעת הרא״ש שכתב ואע״ג דאמרי׳ במתניתין משך ולא מדד קנה שאני הכא שפירוש כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שלא רצה שיגמר המכר אלא בבת אחת שהיה צריך לדמי כור שלם עכ״ל והיינו לומר שאף על פי שמשך הכ״ט סאין לא קנה אך היכא שמשך כל הכור קודם מדידה לא נתבאר בדברי הרא״ש אי קנה אי לא ורבינו שכתב שדעת הרא״ש דלא קנה איפשר שלמד כן מדלא כתב דברי הרי״ף שאכתוב בסמוך וכתב הרי״ף בהספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל׳ וכו׳ משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי בר״ה הא קיי״ל דאין כליו של לוקח קונה בר״ה ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנון בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע״פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ואם כן מה שאמר רבינו בשם הרמ״ה והרי״ף דוקא בסימטא היינו לאפוקי רשות הרבים או רשות המוכר אבל רשות לוקח כל היכא דאיתיה בכליו דמוכר דינו שוה לסימטא ומה שאמר אבל אם היה ברשות לוקח היינו לומר שהיה ברשות לוקח לגמרי כגון שהיא ברשותו ובכליו אבל אם היא ברשות לוקח והכלי ממוכר לא קנה. והרמב״ם כתב בפרק רביעי מהלכות מכירה כדברי הרי״ף וכתב עוד דבין כי א״ל כור בשלשים אני מוכר לך בין כי א״ל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך מיירי בשקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד לתוך כליו של מוכר וכתב ה״ה דדברי הרי״ף נוטים לדברי הרמב״ם אלא דאיפשר דהרי״ף טרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וכתב דדעת שאר מפרשים דכי אמרינן ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא ובחצר של שניהם ואצ״ל ברשותו ואז כליו קונה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא״ל כור בל׳ לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם המדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע״ג קרקע אם היו בסימטא זו היא שיטת רש״י והרשב״א ורבינו יונה וזו דעת הראב״ד בהשגות עכ״ל וכתב הה״מ ששיטת רש״י וסייעתו עיקר:
[בדק הבית: ולענין הלכה נקטינן כהרמב״ם וכל שכן דפשט דברי הרי״ף כוותיה:]
כתב רבינו ירוחם בנתיב י׳ ח״ב כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך וכו׳ אבל אם מכר לו כל החבילה ומשך אפי׳ לא מדד קנה הכל וכן פי׳ רשב״ם.
וכתב הרשב״א שאם נתן מעות אפי׳ אמר כור בל׳ אני מוכר לך ראשון ראשון קנה נגד מעותיו עכ״ל:
ות״ר יונה הוסיף לומר וכו׳ כבר כתבתי בסמוך בשם הרב המגיד שדעת רבינו יונה דאע״פ שמשך לא קנה כל שלא מדד כיון שאמר ליה כור בל׳ אני מוכר לך וזה שלא כדברי הר״ר יצחק אלפסי ואם רבינו הבין כן בדברי רבינו יונה קשה דאחר סברת הרי״ף לא שייך למימר והר״ר יונה הוסיף וכו׳:
וכתב עוד הרב רבי׳ יונה ואין נראה לא״א הרא״ש [וכו׳] א״ל כור בל׳ סאה בסלע וכו׳ [כל זה] כבר נתבאר בסמוך:
וטעמא משום דמספקא לן וכולי הכי אסיקנא בסוף פרק בית כור (שם) ובסוף פרק השואל (שם) וא״כ לא שנא אמר כור בל׳ סאה בסלע לא שנא אמר סאה בסלע כור בל׳ לעולם ראשון ראשון קנה ואין המוכר יכול לחזור בו כיון דברשות לוקח הוא מספיקא לא מפקינן מיניה מיהו הלוקח יכול לחזור בו ולישנא דייק הכי ראשון ראשון קנה דמשמע דלטובת הלוקח אמרינן דקנה מדלא קתני אין אחד מהם יכול לחזור בו וזהו מ״ש הרמ״ה דאם לא נתן המעות אף במה שהוא תפוס יכול לחזור בו וא״ת להרב רבינו משה בר מיימון דמוקי להא דכור בל׳ וכו׳ כשהם אחר מדידה ג״כ בכליו של מוכר כמבואר בדבריו בפרק הנזכר וכיון שהוא פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א״כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח לא מפקינן מיניה וצ״ל דכיון שמדד המוכר הו״ל כאילו א״ל זיל קני וס״ל להרמב״ם דזיל קני מהני ג״כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ושלא כדברי רבינו יונה שכתב רבינו לעיל בסימן זה:
(יב) {יב} שאלה לא״א כלל ק״ב סי׳ א׳:
כתב הריב״ש בסימן רכ״ב רואה אני שהדין עם דון שלמה המוכר כי מאחר שנעשה המכר בפני עדים ונתקיים בקנין ובשטר ושניהם מודים בזה לא נתבטל המכר מחמת מה שטען הקונה שנפל מחלוקת בינו ובין גקמי בוניט במשקל הצמר ובברירתה סגר הדלת אז ומאן לתתה אליו וע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכתב המ״מ פ״ד מהלכות מכירה שזה הוא שיטת המפרשים וכן עיקר ודלא כהרי״ף ורמב״ם שיש להם שיטה אחרת בזה וע״ש:
(ד) משמע דלעיל מיירי דנתן המעות ואפ״ה אם א״ל כור בל׳ אני מוכר לך לא קנה וזהו שלא כדר״י שכתב נ״י ח״ג. כתב הרשב״א שאם נתן המעות אפי׳ א״ל כור בל׳ אני מוכר לך ראשון ראשון קנה בנגד מעותיו עכ״ל:
(יא) י״א שהוא חשוב כש״ש ל׳ הגמרא פ׳ ד׳ נדרים תניא כוותיה דשמואל הנוטל כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י בפ׳ האומנים וכן הרמב״ן בפ׳ הספינה דהא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר אחזרה פטור קאי וה״ק בחזרה פטור מאונסין אבל בגניבה ואבידה מיהא מיחייב מפני שהוא כנושא שכר ונשיאת שכרו הוא מפני שנתפאר בהן ורשב״ם פ׳ הספינה כתב דהאי מפני [שהוא] כנ״ש ארישא קאי דקאמר בהליכה חייב ונ״ש ל״ד אלא באונסין נמי חייב ואיידי דסיפא נקט נ״ש ומה שדחק רשב״ם לפרש כן מפני שנראה לו דוחק לפרש דמפני שהוא כנ״ש אסיפא לחוד קאי דאין לשון מפני שהוא כנ״ש נופל אמלת פטור והול״ל פטור מפני שאינו אלא כנ״ש לכן פי׳ הוא דארישא דקתני חייב קאי ומיהו ל״ד נ״ש אלא כלומר שהרי הוא עכ״פ כנ״ש ועדיף נמי בהליכתו והמפרש לנדרים פי׳ דארישא לחוד קאי ודוקא נקט ובסיפא לא מיחשב נ״ש כלל דאין לו הנאה כו׳ משמע דס״ל דאפי׳ בהליכה אינו חייב אלא בגניבה ואבידה ובחזרה אינו אלא שומר חנם אבל פירושו בטל אצל כל המפרשים דכולם שוים דבהליכה חייב באונסים וכן מוכח בגמרא דפ׳ הספינה ודאומנים והב״י כתב דאפשר שהרמ״ה ס״ל כהמפרש לנדרים ולא נראה לי כלל למישוויה להרמ״ה טועה אלא העיקר כטעם שני שכתב הב״י לדעת הרמ״ה וכמו שכתבתי בפרישה:
ורשב״ם פירש שחייב באונסים עד שיחזירנו עיין בב״י מה שהקשה מפרק הספינה ממתני׳ דשולח בנו אצל חנוני ומה שתירץ שם:
(י) לא סמכה דעת שניהן דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיה או הלוקח יזלזל בדמיה:
דבר שדמיו קצובים עיין לעיל סימן זה מהו מיקרי דמיו קצובים:
כפי שישומוהו ג׳ קונה פירוש אם שמוהו ג׳ קונה בכל ענין ואין המוכר יכול לומר אני רוצה שישומו אותו ג׳ אחרים בקיאים יותר (כמש״ר סימן ר״ו) וה״ה דאם שמהו א׳ דקנה כל זמן שאין המוכר אומר אני רוצה שישומהו אחר מיהו בס״ס ר״ו הביא ב״י תשובת רשב״א דמשמע מיניה דאם אמר כפי שישומהו א׳ מן השוק דינו [כמו] שיאמר כפי שישומוהו תלתא ע״ש:
(יא) בד״א שאין המדירה כו׳ עד גמר הסעיף קאי אדלעיל אמ״ש בס״ה ובאחד מאלו הדרכים קנה כו׳ אע״פ שלא מדד:
אלא א״ל כל מדה כו׳ הטעם דבמדה אנו רואין שאינו מקפיד אשיעור המדות שלא יחול הקנין במקצתן אלא מכר לו כל סאה וסאה בפני עצמה ולפיכך אפי׳ לא מדד לו כלל קנה מיד באחד מהדרכים הנזכרים לעיל שאין המוכר יכול לחזור בו:
ומש״ר לפיכך הוי כל מדה כו׳ טעמא דמלתא קאמר וכמ״ש:
אבל אם אמר ליה כור בל׳ זוז אני מוכר יכול לחזור בו ז״ל הרשב״ם (דף פ״ו ע״ב) דאמרי׳ דצריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצימצום מקנה לו כו׳ [עב״ח שהביא לשון רשב״ם עד גמירא] וכ״כ הרא״ש אבל דעת הרמ״ה והרי״ף הוא שאף שא״ל כור בשלשים מ״מ הרי לא פירש לו שאין רצונו להקנות לו אלא הכור יחד אלא שאנו אומדים דעתו דמדאמר ליה כור בל׳ קפיד ולהכי כל דעביד לוקח בפני המוכר א׳ מדרכי הקניינים כגון שמשך או שהגביה כל הכור ושתק המוכר קנה הלוקח דכל דבפניו כאילו אמר משוך וקני דמי ופשיטא דאי אמר ליה משוך בפירוש דקנה לוקח ומכ״ש אם מתחילה בשעת פיסוק המקח היו מונחים ברשות לוקח על הקרקע או אפי׳ בסימטא ובכליו של לוקח (לדעת הרי״ף שכתבתי לעיל בדרישה דקנין בכליו של לוקח שוה בין בסימטא בין ברשות הלוקח ובתרוויהו קנה אפילו לא מדד) ועדיין הם שם דקנה ולא אמרי׳ דכור בל׳ הוי קפידא אלא היכא שלא משך ולא הגביה ולא היה עד עתה ברשותו אלא שעתה בא למדוד לכליו בכה״ג אמרינן דאפילו מה שנמדד לו כבר ומשכו לא קנה עד שימדוד כל הכור אפילו מדד לו לכליו של לוקח וברשות לוקח (לדעת רוב הפוסקים אבל מהרמב״ם משמע שיטה אחרת בדבריהן מוזכרת בחידושים שכיון שבאו לכלל מדידה והוא אמר ליה כור בל׳ אני מוכר לך גלי דעתיה שלא ימדוד לו ממנו מקצתו אלא כולו ועד״ר וזש״ר והרמ״ה כתב דוקא בסימטא פי׳ הא דאמרינן כור בלשון הוא קפידא היינו דוקא כשמתחילה הפירות מונחים בסימטא בקרקע ובא אח״כ למדדם לכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח פי׳ אבל אם מתחילה מונחים ברשות קרקע של לוקח או כשהגביה כו׳ כלומר או אפי׳ בסימטא והגביה אותה וה״ה נמי משך בפני המוכר קני ומטעם שכתבתי:
והר״ר יונה הוסיף לומר דאפי׳ לא משך כו׳ פי׳ הר״י ס״ל גם כן כהרי״ף והרמ״ה והוסיף לומר דאפילו לא משך כל הכור אלא משך כל סאה (תומשך סאה לביתו) [וסאה לבדה] אפ״ה קנה ומדכ״ר בשם הר״י (לכתוב) דמהני משיכה משמע אפילו משיכה בסימטא דמהני בעלמא מהני ג״כ בהא דכור בל׳ וה״ט דגם זה מיחשב גילוי מילתא שהקנה לו המוכר לאחרים מדעשה הלוקח לפניו משיכה ושתק ודוקא שמדד לו המוכר לכליו או לרשות הלוקח ולא עביד הלוקח לפניו מעשה ס״ל דאמר הגמרא דבעינן שימדוד כל הכור ומיהו כגון שמדד דכיון שמדד לו סאה ראשונה וראה שזה משכו מיד לרשותו ושתק כאילו א״ל משוך וקני דמי אבל אי משך מקצת מהכור בלא מדידה אף שראה המוכר ושתק לא אמרינן דהוי כאילו א״ל משוך וקני כן מוכח בר״ן וכן נראה ממש״ר ור״י הוסיף כו׳ דאל״כ אין זו הוספה אלא פלוגתא שהרי הרמ״ה כתב שהגביה כל הכור ודוקא כשא״ל כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך ה״ז ספק אחר איזה ל׳ נלך ולהכי כל מה שתפס הלוקח הוא שלו כיון שברשות המוכר תפס שהרי הוא מדד לו לתוך כליו או זה משך או זה הגביה לפניו והוא שתק כנ״ל פי׳ דברי רבינו בקיצור ודברי ב״י אינם נכונים בזה ופי׳ זה למדתי מדברי ר״ן ומ״מ הרוצה לעמוד על עיקרן של הדברים יעיין בדרישה וימצא שהן מוכרחים ונכונים למבין ויש עוד פי׳ אחר בדברי רבינו מוזכר בחידושים:
א״ל כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך ה״ה נמי אם אמר סאה בסלע כור בל׳ נמי דינא הכי כדלקמן סי׳ שי״ב:
ראשון ראשון קנה הוא ל׳ הגמרא ולישנא דראשון ראשון קנה דייקא דלטובת הלוקח אמרינן כן שאין המוכר יכול לחזור אבל אם ירצה הלוקח לחזור במה שקנה יכול לחוור אם לא נתן המעות עדיין מדלא קתני אין א׳ מהם יכול לחזור וזו דעת הרמ״ה שהביאו רבינו ואדיוק הגמרא קאי ושיעור ל׳ כן הוא מוכר אינו יכול לחזור במה שכבר בא לידו אבל הלוקח יכול לחזור ל״מ שבמה שלא בא עדיין לידו דפשיטא שיכול לחזור בו אלא אף במה שבא לידו נמי יכול לחזור ומיהו דוקא כשלא נתן המעות וק״ל:
ומ״ש והוא מוחזק לא מפקינן כו׳ ע״ל סימן ר״ב:
(יב) וא״ל אני מוכר לך כו׳ המדה כו׳ פירוש דהוה כאומר סאה בסלע תדע דאילו בכור בשלשים דמנינן ליה איך השיב דמשאר חביות יוכל לחזור בו כיון שלא משך כו׳ הא אפי׳ משך נמי יכול לחזור בו לדעת הרא״ש כנ״ל:
וטול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ל׳ התשובה אינו כן אלא ז״ל כיון דנטל ממנה קצת אם היה נשאר כך הוי מחמיץ והוי גירי דיליה הילכך מיחייב באחריות היין אף על פי שלא משכן ולא התנה אמנם יכול לומר לו אני מחויב לך באחריות היין אמנם טול אתה היין שבחבית בשומת ב״ד ומה שיחסר אשלם ואפרע דמי החבית כמו שקניתיו עכ״ל ומשמע ליה דה״ק טול אתה היין בשומת ב״ד והן ישומו אותו בכמה ראוי לקנות יין כזה שיש עליו חשש חימוץ אחר שכבר הותחל החבית ודמי אותה השומא קבל המוכר בפרעון דמי החבית והמותר עד כפי שיעור שקנאה ממנו מתחילה חבית שלם יפרע לו הלוקח וק״ל וכן מבואר בריש תשובה זו שהשיב לו שם בראשונה ז״ל אמנם יכול לומר ישומו הב״ד היין שבחבית כמה היה שוה ועליו לשלם דמי החבית כשהיה מלא עכ״ל ולפ״ז נראה להפך דברי רבינו וכצ״ל אני מחויב באחריות היין דאם יפסיד ויחסר אשלם וטול אתה היין שבחבית בשומת ב״ד ואפרע כו׳ וגם בלא היפוך נוכל לפרש כן רק שנגיה דלי״ת דאם יפסיד במקום הוי״ו דואם יפסיד וכן נראה להמדקדק מכח כפל ל׳ בתשובה הנ״ל שכתב בו מה שיחסר אשלם ואפרע כו׳ ומש״ה הוסיף רבינו בל׳ התשובה לפרשו דמ״ש ואם יחסר אשלם ר״ל דאם יפסיד ויחסר אשלם ואפרע קאי אהמותר על שומת ב״ד ומ״מ כוונת רבי׳ היא ג״כ כמ״ש פי׳ התשובה הנ״ל וצ״ל דאם יפסיד בדלי״ת ודוק:
ומ״ש בשומת ב״ד לאו דוקא קאמר אלא ר״ל ג׳ בקיאים שיודעים בטיב ענין מכירת היין.
(י) {י} אין הרשות קונה וכו׳. משנה וגמרא בפרק הספינה פסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה:
ומ״ש וכן אם א״ל הריני מוכר לך כפי שישימוהו וכו׳. ה״א בסוף ע״ז ומייתי לה הרי״ף ס״פ בית כור גבי קרקע וה״ה במטלטלין דמאי שנא:
(יא) {יא} בד״א שאין המדידה מעכבת וכו׳. בפרק הספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופרשב״ם דכור בל׳ אני מוכר לך אינו מקנה לו אלא כור בצמצום לא פחות ולא יותר הילכך אפילו משך וגם פסק והן ברשות לוקח ובכליו לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו ויכול לחזור בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה דכור זה חד מקח הוא וכך הם דברי רבינו:
ומ״ש והרמ״ה כתב דוקא בסימטא וכו׳. וכ״כ רב אלפסי אין לפרש דהכי קאמר רבינו דלהרמ״ה אם הוא ברשות לוקח אפילו בכליו של מוכר קנה ואינו יכול לחזור בו במדה אחרונה דא״כ קשה הלא ברי״ף מפורש בדין כור בל׳ דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ויכול לחזור בו במדה אחרונה וא״כ מהו זה שכתב על דברי הרמ״ה שכ״כ רב אלפס אלא נראה דמ״ש רבינו והרמ״ה כתב דוקא בסימטא וכו׳ הכי פירושו דמה שאמרתי דכור בל׳ יכול לחזור בו אפילו ברשות לוקח ובכליו משום דלא סמכה דעתיה של שניהם עד שימדדו הרמ״ה נחלק על זה וסובר דהא דאמר דבכליו של לוקח חוזר בו אף במדה אחרונה ואם אינו חוזר בו אף במדה אחרונה קנה היינו דוקא בסימטא התם הוא דיכול לחזור בו אע״פ שהן בכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח אינו יכול לחזור בו דכבר קנה מיד כל מה שהוא ברשותו ובכליו אע״פ שלא מדד כיון שפסק וכן אם הגביה כל הכור קנה מיד קודם מדידה אע״ג דא״ל כור בל׳ וכו׳ דמשעת הגבהה זכה בהן כיון דפסקו דמים וקבל עליו המוכר למכור ונקט הרמ״ה סימטא וה״ה חצר של שניהם ובא להוציא ר״ה דבר״ה אפילו לא חזר בו אלא לאחר שמדד כל הכור דאף מדה אחרונה מדד בכליו של לוקח לא קנה ומצי מוכר לחזור בו וכך אם היה ברשות מוכר יכול לחזור בו אע״פ שהוא בכליו של לוקח אף לאחר מדה אחרונה כל זמן שלא א״ל לך חזק וקני דהמדידה אינה מועלת כלל כיון שהוא בר״ה או ברשות מוכר וכך הוא דעת האלפסי למדקדק בדבריו וכמ״ש בסמוך סוף סעיף ח׳ ואע״ג שהאלפסי סובר דבכליו של מוכר ברשות לוקח דינו ככליו של לוקח בסימטא דלא יכול לחזור בו לאחר שמדד גם מדה אחרונה וזה לא נתבאר בדברי הרמ״ה אם תופס סברא זו של האלפסי אם לאו מ״מ שפיר כתב רבינו שכ״כ רב אלפסי אמה שנתבאר בדברי הרמ״ה בפירוש:
ומ״ש רבינו והר״י הוסיף לומר וכו׳. פי׳ גם ה״ר יונה הוא תופס שיטת הרמ״ה והאלפסי דלא כפירשב״ם והוסיף עוד לומר דלא מיבעיא אם הגביה כל הכור ביחד קודם מדידה דקנה ולא יוכל לחזור בו אלא אפי׳ משך כל סאה וסאה לבדה קודם מדידה נמי קנה כיון שמשך כל הכור אע״פ שלא משך כל הכור בפעם אחת ואע״ג דהרב המגיד פ״ד מהלכות מכירה כתב דה״ר יונה תופס שיטת רשב״ם והיא שיטת הרא״ש הנה רבינו חולק עליו לפי מה שראה דברי ה״ר יונה דמשמען דתופס כשיטת הרמ״ה והאלפסי ואין זה מן התימה דנחלקו בפירוש דברי ה״ר יונה. וכתב בספר ב״ה ולענין הלכה נקטינן כהרמב״ם וכל שכן דפשט דברי הרי״ף כוותיה עכ״ל וכן פסק בש״ע אבל הרב בהגהתו שם הביא דעת הרא״ש ופי׳ רשב״ם ונ״ל דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימא זוזי תיקום והמע״ה:
וכתב עוד ה״ר יונה דכי אמרינן וכו׳. צ״ע דלכאורה משמע דה״ק דאם מודד כל סאה וסאה ונתנה על גבי סימטא פי׳ בסימטא ע״ג קרקע לא קנה גם לבסוף ואם כן קשה חדא הא פשיטא היא דבנתן בסימטא ע״ג קרקע דלא קנה אפי׳ בדלא א״ל כור בל׳ אני מוכר לך אלא מקני ליה החבילה כמות שהיא דסימטא לא הוה ליה כחצירו שיקנה ליה המקום וכדלעיל סעיף ו׳ ותו דא״כ היאך כתב רבינו ע״ז ואין נראה להרא״ש וכולי הלא הוא עצמו כתב בפ׳ הספינה דבסימטא לא קנה אלא במודד לתוך קופתו של לוקח ואצ״ל בדא״ל כור בל׳ אלא נראה דה״ר יונה ודאי לא איירי אלא במודד לתוך כליו של לוקח אלא דס״ל דלא קנה כל הכור לבסוף אלא דוקא כשמדד כל כ״ט סאין לתוך כליו של לוקח ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור בתוך הכלי דהשתא אפי׳ אם אח״כ עירה את הכל על גבי קרקע של סימטא לא מצי לחזור דכבר קנה את כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה לתוך כליו של לוקח ונתנה אח״כ בסימטא ע״ג קרקע כיון שלא קנה בשעת מדידה לתוך הכלי שהרי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה בתוך כליו של לוקח לא קנה כלום שהרי באותה שעה שמדד סאה אחרונה שאז יחול קניינו בכל הכור היו הכ״ט סאין בסימטא ע״ג קרקע דסימטא אינה קונה והשתא ניחא דהרא״ש חולק וס״ל כיון דגמר מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא דלמפרע קנה כל סאה וסאה משעה שנמדדה ודוק ואע״פ שלא נמצא שכתב כך הרא״ש בפסקיו ובתשובה צ״ל דבעל פה אמר לו כך והכי משמע מלשונו שאמר ואין נראה לא״א וכו׳ דלא אמר וא״א כתב דכיון דגמר מדידת כל הכור וכו׳ משמע דלא כתב כך אלא דשמע ממנו דאין נראה לו דברי ה״ר יונה בזה:
א״ל כור בל׳ סאה בסלע כו׳. פי׳ דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או תפיס לשון אחרון וה״ה אי אמר איפכא סאה בסלע כור בל׳ נמי מספקא לן והילכך אם נתן הלוקח מעות והמוכר מדד לו בתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם אין אחד מהם יכול לחזור בו ולהוציא מיד המוחזק דהמע״ה אבל אם לא נתן המעות כתב הרמ״ה הלוקח יכול לחזור בו פי׳ קודם שמדד לו סאה אחרונה בכלים של לוקח בסימטא פשיטא דלא יכול לחזור בו אפי׳ לא א״ל סאה בסלע כלל כדלעיל ופשוט הוא:
(יב) {יב} שאלה לא״א הרא״ש וכו׳. כלל ק״ב דין א׳ ותשובה זו צריכה ביאור וכך פי׳ דהשיב הרא״ש דאע״פ דיכול לחזור בו מהיין שבחבית כיון שלא משך מ״מ צריך לשלם כל ההפסד שיגיע ליין שבחבית כגון שיחמיץ או יתקלקל מפני שאין החבית מלאה דגיריה דיליה הוא כיון שנטל ממנה מקצתה וכדאיתא ס״פ המפקיד שע״י שנוטלין מן החבית מחמיץ או מתקלקל ולפיכך צריך ליקח כולה לרשותו אע״פ שלא משך שהרי ההפסד שלו יהיה אם לא יקח את כולה אמנם מאחר דלא קנאו ליין כולו כיון שלא משך אלא שהוא חייב באחריות היין אין הלוקח חייב ליטפל ביין כלל ויכול לומר למוכר טול אתה היין שבחבית ותטפל עמו למכרו מיד דהיינו שישומו היין שבחבית כמה הוא שוה המדה עכשיו למכרו מיד ואם יהיה הפסד וחסרון במדה אשלם וכו׳ פי׳ אם ישומו כל מדה בפחות ממה שקנה לפי שיש בו חשש חימוץ או קלקול אשלם אותו הפסד וחסרון במדה כגון אם היו בחבית מאה מדות וקנה כל מדה בזוז ולקח ממנה חמשים מדות ועכשיו החמשים הנשארים בחביות אין שוין אלא ארבעים זוז ישלם הלוקח ששים זוז דהשתא פורע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקנה ממנו וכן אם נמצא חסרון במדה כגון שלקח מן החבית חמשים מדות ועכשיו לא נמצא בנשאר כי אם ארבעים מדות דנחסרו עשרה מדות שהלכו לאיבוד ע״י שלקח היין מן החבית בברזא גם כן חייב לשלם שההפסד וחסרון גיריה דידיה אהנו ביה אבל אם הוזל היין אין אחריות זה על הלוקח דלאו גיריה דידיה הוי וכן אין הלוקח חייב לשלם ההפסד שיגיע עוד ביין לאחר שומת ב״ד דלאחר שומת ב״ד הוא באחריות המוכר מיהו בתשובת הרא״ש לא כתוב האי לשון יפסיד ויחסר אלא כך כתוב שם טול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ומה שיחסר אשלם וכו׳ ומ״מ לפי הל׳ שכתב רבי׳ משמע דתרתי קאמר וכדפי׳:
רמב״ם מכירה ד׳:ב׳, רמב״ם מכירה ד׳:ז׳, רמב״ם מכירה ד׳:י״ג, רמב״ם מכירה ד׳:י״ד
(טו) נ) שם ס״י מברייתא ריש ד׳ פ״ו
(טז) ס) כדא״ל רבינא להונא ברי׳ דמר זוטרא שם
(יז) ע) כ״כ הרא״ש שם בפסקיו וכן כתב הרמב״ם בפ׳ ד׳ מהלכות מכירה די״ב וכ׳ הרב המגיד פשוט ויצא לו מעובד׳ דהנהו קרי דקייצו דמייהו (שם ד׳ פ״ח ע״א)
(יח) פ) טור שם למדו מדגרסינן בסוף ע״ז דף ע״ז ע״ב והביאה הרי״ף בס״פ בית כור
(יט) צ) לשון הרמב״ם שם פ״ד דין ז׳
(כ) ק) ממימרא דרב ושמואל דף פ״ו ע״ב
(כא) פי׳ שמדד כל הכור
(כב) ר) וכ״כ שם ה״ה בשם הרשב״א וה״ר יונה ושזה דעת הראב״ד ז״ל
(כג) ש) שם במימרא דרב ושמואל
(כד) ת) כ׳ הכ״מ שנ״ל דלא קאי אלא ארשות לוקח וכו׳ וכ׳ ה״ה ובהלכות נראה כדברי המחבר שכתב אמימרא זו ומשכחת לה בסימטא א״נ ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו של של מוכר וכו׳ אלא כדאמרן ע״כ נוטין דבריו לדברי המחבר אלא דאפשר דטרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידי׳ לכליו של לוקח הוא מודד והשטה אחרת עיקר והכ״מ כ׳ אע״ג דקי״ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה צ״ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה״ל כאלו אמר ליה ללוקח זיל קכי וס״ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח
(כה) משום דמספקא לן אי תפיס ל׳ ראשון או לשון אחרון
(יג) דבר שדמיו קצובים כו׳ – ופי׳ הרשב״ם פ׳ המוכר הספינה כגון כלים שיש להם קצבה לתנם לעולם בכך וכן נראה מדברי הרמב״ם פ״ד דמכירה ולאפוקי המ״מ שם בשם הרשב״א דפי׳ דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפי׳ זה כך וכך כו׳ ע״ש שהאריך ובד״מ שהביאו ע״ש:
(יד) כפי מה שישומו ג׳ – לאו דוקא ג׳ אלא ה״ה אם אמר כפי מה שישום א׳ לדעת הרשב״א שהביא הב״י בס״ס ר״ו ועפ״ר מ״ש עוד מזה:
(טו) היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהן – פי׳ אפי׳ היו בכליו של לוקח מ״מ כיון שדקדק לומר כור בשלשים אני מוכר לך ולא אמר סאה בסלע גילה דעתו שיהיה הכל קנין א׳ ולא יקנה זה בלא זה מ״ה יכולין לחזור בו קודם שיגמור למדוד כל הכור דהיינו ל׳ סאין אבל אם הי׳ המוכר מודד לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח כיון דאיכא תרתי לטיבותא רשות וכלי הכל של לוקח ס״ל להרי״ף והרמב״ם והרמ״ה דאינן יכולין לחזור שום א׳ מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה דבכה״ג אמרינן דגמרו דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד ומ״ה כ׳ ג״כ המחבר ואפי׳ היה ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר דוקא בכה״ג שהן בכליו של מוכר ואמר כור בל׳ לא קנה עד שימדד כל הכור משא״כ אם מדד לכליו של הלוקח ועפ״ר:
(טז) וכליו של מוכר אינם קונים כו׳ – זהו נתינת טעם אמ״ש לפני זה הואיל ועדיין הפירות בכליו של מוכר אפי׳ אחר המדידה וע״ז כתב וכליו של מוכר אינם קונים ללוקח משא״כ אם מדד לכליו של לוקח וכמ״ש וק״ל:
(יז) וי״א דכל שגילה דעתו שאינו כו׳ – והיינו דא״ל כור בל׳ סלע אני מוכר לך והוא דעת רש״י והרא״ש וכתב הטעם דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב מסך ל׳ סלעין ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום וכל שלא יהיה במכר כדי ל׳ סלעין לא ימכור כלל ועפ״ר:
(יח) אא״כ מדדו – פירש מדד לו כל הל׳ סלעין (סאין) דאז סמכה דעתו כשרואה שיהיה בידו דמים כדי צרכו:
(יט) ואם אמר ליה כור בל׳ סאה בסלע כו׳ – ה״ה איפכא סאה בסלע כור בל׳ נמי הוה מספיקא דינא הכי עפ״ר:
(כ) ה״ג כיון שפסקו דמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה כו׳ץ
(כא) כיון שהם ברשות לוקח כו׳ – גם בסימטא ובחצר של שניהן מיקרי ברשות לוקח כיון שיש להלוקח רשות להניח כליו שם וכעין שכ׳ המחבר בריש סעיף ג׳ דשם השוה ג״כ סימטא לרשות לוקח וזהו שמסיק וכתב ז״ל אע״פ שלא מדד כמו שנתבאר ור״ל שם בס״ג דכ׳ המחבר כן וע״ש דכ׳ מור״ם דעת המחלקין בזה וס״ל דכשהוא בסימטא או ברשות שניהן בעינן שמדדו המוכר ג״כ:
(כב) אלא מטעם שהוא מוחזק כו׳ – טעמייהו דמספקא לן אי נלך אחר ל׳ ראשון דאמר כור בל׳ דמשמע שידקדק שלא יהא מכר עד שימדדו לו כל הכור או נלך אחר ל׳ אחרון דאמר סאה בסלע דאז אמרי׳ ראשון ראשון קנה ומספיק׳ אמרינן המוחזק ידו על העליונה:
(כג) אם לא נתן לו מעות כו׳ – פי׳ אף ע״פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשותו דלוקח אפ״ה יכול לחזור בו הלוקח משום דהוא מוחזק במעות דהמע״ה:
(כד) או לקבל אחריות על המותר כו׳ – בטור ובתשובת הרא״ש כתב עוד ז״ל ויקבלנו המוכר בדמיו בשימת ב״ד כו׳ ושם פירשתי דנ״ל דר״ל דהב״ד ישומו מה שהוא שוה זה שנשאר בחביות ויש עליו חשש חימוץ וכפי אותו שומא צריך לנכות לו המוכר כשיבא לשלם לו כל החביות כמו שמכר לו וכן הוא כוונת מור״ם אלא שקיצר:
(כה) ויש חולקין – דברים אלו כתבן הד״מ בס״ו וכ׳ ע״ז דכ״כ רבי׳ בסי״ג והן הן הדברים שכתבן ״המחב׳ ״בסעיף שאחר זה אלא שמור״ם העתיק כאן לשון הגמ׳ אגב שיטפא:
(ג) (סעיף ז׳ היו הפירות בסימטא) כ׳ הראב״ד ע״ז ערבב דבריו שלא פי׳ לאיזה כלי עירה והוא עוסק ובא לתוך כלי של מוכר וא״כ אפי׳ מדד כל הכור לא קנה דאפי׳ בסימטא כו׳ ונ״ל דעת הרמב״ם במ״ש תחלה היתה בסימטא מיירי בכליו של לוקח ולא בשל מוכר וכיון שהיתה שם מדידה קנה הלוקח וכ״כ בהדיא ב״י בשם רשב״א בדעת רי״ף שהוא כדברי רמב״ם וז״ל כור בל׳ כו׳ הכא מיירי דקפיד אמכירת כל הכור משום שצריך המוכר למעות ואין מקנה לו פחות מכור ולא יותר מכור ומש״ה לא קנה עד שימדוד כל הכור ומיירי שימדוד לתוך כליו של לוקח ומדצריך מדיד׳ צ״ל דאיירי בסמטא או ברשות שניהם דאי בכלים ורשות לוקח לא צריך מדיד׳ כיון שקיבל עליו מוכר קנה הלוקח ואי בר״ה הא קי״ל דכליו של לוקח אינו קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו שם ול״ק כמו ברשות מוכר אפי׳ מדד מוכר בתוכו עד שיאמר לו זיל קני ואי בכליו ורשות מוכר לא קנה אלא במשיכת הכלים אלא כדאמרי׳ שמודד המוכר לכליו של לוקח העומד בסימטא או ברשות שניהם וכיון שקפיד אמדידת כלי לא קנה עד שיגמור סאה אחרונ׳ עכ״ל וזהו בעצמו שיטת הרמב״ם ונמצא שיטת הרמב״ם ורי״ף דצריך מדידה דוקא בסמטא וברשות שניה׳ וכדעת רבינו בס״ה דדוקא בכלים של לוקח ורשותו לא בעינן מדד אבל בסמטא וכליו של לוקח בעינן מדד וזהו עיקר ההוכח׳ של רמב״ם ורי״ף דמיירי הא דרב ושמואל באומר כור בל׳ כו׳ דאיירי בסמטא מדאמר בסיפא כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה משמע שהוא מטעם מדידה וכמ״ש ב״י בשם נ״י ונ״ל שבחנם הגיה המחבר כאן במ״ש בספרי הרמב״ם הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח ובהעתק המחבר כאן כתוב ולא בר״ה וכן ראיתי בדברי המגיה של דפוס כסף משנה שכ׳ צ״ל בר״ה ולפי שאין תחת ידינו לא שלחתי בה יד עכ״ל ונ״ל כגי׳ הרמב״ם וא״צ להגיה דבא בזה לתת טעם למה הצריכו כאן למדידה דוקא ולא קניית כליו של לוקח ע״ז תירץ שאין כאן רשות גמור ללוקח דאז לא צריך למדידה ולא רשות גמור של מוכר דאז לא הוי מהני מדידה אלא סימטא או חצר של שניהם וזהו ברישא וכן בחלוקה דרשות לוקח וכליו של מוכר מש״ה צריך מדידה ומהני מדידה כיון שהמוכר מודד ה״ל כאומר זיל קני וזהו בעצמו שסיים הרמב״ם ואלו לא היו הפירות בכליו של מוכר דהיינו חלוקה הב׳ אלא הוה גם הכלי של הלוקח לא צריך מדיד׳ וסיים שם ברמב״ם כמ״ש וז״ל שם דין ה׳ בתו׳ דאם היו הפירות ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר למכור קנה הלוקח ואע״פ שעדיין לא מדד וזה לא כב״י דס״ל לרמב״ם ורי״ף לא בעינן מדד בסמטא דמבואר בגי׳ שזכרנו שכ׳ להדיא כמ״ש וא״ל ממה דכתב שם נ״י לעיל מזה בסמטא א״צ מדיד׳ אם נותן המוכר פירות לכליו של לוקח דע״כ לומר דהריטב״א שאח״כ פליג ע״ז דאין חילוק לומר דהכא דוקא בעינן מדידה כיון שאומר כור בל׳ סאה בסלע דא״כ מאי פריך על מדידה אי הוה ברשות וכלי לוקח הא י״ל דצריך משום דאמר כור בל׳ כו׳ ומ״ש ב״י מדלא הביא רי״ף הא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן דבעי למימר בגמ׳ דאפי׳ מדד והניח על גבי קרקע דסמטא קנה ובזה יש ספק בגמרא אם קבלוהו מיניה דרב אסי או לא ומש״ה לא פסקי דקנה בזה אבל בסמטא ולתוך קופתו של לוקח ודאי קנה ומיהו מדידה ודאי בעינן וכמשמעות דברי רבי זירא שם שאמר שמא לא שמע ר׳ אלא במדד לתוך קופתו משמע דמדידה עכ״פ בעינן ותו מדכתב רי״ף בהספינה שם בפשר דבר מאי דס״ל וז״ל אם ברשות הלוקח וליתנהו בכליו של מוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה אע״פ שלא מדד ונ״ל כאן מדד ש״מ דאח״כ כי מוקי לה בסמטא או ברשות לוקח וכליו דמוכר הוי במדידה דוקא אפי׳ בסמטא וכליו דלוקח דזה פשוט דמ״ש רי״ף בסמטא היינו בכליו של לוקח דאלו כלי דמוכר לא קני כלל בסמטא אפי׳ מדד ולפי׳ ניחא לי להבין החילוק של רמב״ם כאן דבסמטא וכליו של לוקח דלא קנה באומר כור בל׳ עד שימדוד כו׳ ואלו ברשות לוקח וכליו קנה כמ״ש בשם הרמ״ה והיא שיטת רי״ף ורמב״ם ולפ״מ ניחא דדוקא בסמטא וכליו של לוקח דבעי׳ עכ״פ מדידה מש״ה באומר כור בל׳ חזינן שהוא מקפיד היאך תהיה המדידה וצריך לקיים המדידה כרצונו משא״כ בכלי של לוקח ורשותו ששם א״צ מדידה כלל וזהו ג״כ טעם הר״ר יונה שכתב רבינו בשמו דאם משך כל הסאה בפני עצמו קנאה אפי׳ באומר כור בל׳ מטעם דכאן א״צ מדידה כלל כנלע״ד בשיטה זו:
(י) כפי מה שישמוהו כו׳ – וקנה בא׳ מדרכי הקנאה.
(יא) אא״כ מדדו – וכ׳ הב״ח וכיון דפלוגתא דרבוותא היא היכא דקיימו זוזא תיקום.
(יג) ג׳ – לאו דוקא ג׳ אלא ה״ה אם אמר כפי מה שישום א׳ לדעת הרשב״א שהביא הב״י בס״ס ר״ו. סמ״ע:
(יד) מוכר – אבל אם מדד המוכר לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח כיון דאיכא תרתי לטיבותא רשות וכלי הכל של לוקח א״י לחזור שום אחד מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה דבכה״ג אמרינן דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד שם:
(טו) ביחד – והיינו דא״ל כור בל׳ סלע אני מוכר לך והוא דעת רש״י והרא״ש וכתבו הטעם דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב בסך ל׳ סלעין ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום וכל שלא יהי׳ במכר כדי ל׳ סלעין לא ימכור כלל. שם:
(טז) מדדו – וכת׳ הב״ח וכיון דפלוגתא דרבוותא היא היכא דקיימי זוזי תיקום. ש״ך:
(יז) בסלע – ה״ה איפכא סאה בסלע כור בל׳ נמי מספיקא דינא הכי. סמ״ע:
(יח) המעות – פירוש אע״פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשות הלוקח אפ״ה הלוקח יכול לחזור בו משום דהוא מוחזק במעות והמע״ה. שם:
(יט) אחריות(צ״ע לכאורה דכיון שלא משך הלוקח רק שחייב מצד שנקרא מזיק במה שיחמיץ אח״כ וכמו דאמרינן בס״פ המפקיד דאם הנפקד שלח יד והחמיצה משלם את כולה אפילו לא נטל אלא רביעית א״כ אפילו אדם דעלמא שעשה כן מתחייב ואי אדם דעלמא פטור דלא ברי היזקא גם זה יהי׳ פטור. ט״ז):
(כ) היו כו׳ – לשון ש״ע שבס׳ זה וס״ט וס״י הכל לשון הרמב״ם וכשיטת הרי״ף שם וס״ל דכל שמדד המוכר בעצמו אפי׳ מכליו לכליו קונה דהוי כמקנה לו כליו וס״ל דמ״ש שם במודד לתוך קופתו פי׳ לתוך קופתו של מוכר דע״כ האי מודד הוא המוכר דאי לוקח בלא״ה קנה משום משיכה וכמ״ש תוס׳ שם ד״ה מדד וכמש״ל בהג״ה ומ״ש במתני׳ מדד ולא משך כו׳ במדד והניח ע״ג קרקע וכמ״ש שם ת״ש מדד ולא כו׳ וערשב״ם שם ד״ה מדד כו׳ ובע״כ במדד כו׳ והמ״מ לא עיין שם ובזה מתי׳ קו׳ תוס׳ שם ד״ה ת״ש כו׳ וא״ת כו׳ ושם בד״א במדה כו׳ אבל אם כו׳ מפ׳ כפשטא דגמ׳ אף בשל מוכר ומ״ש שם דכליו של מוכר אף ברשות לוקח לא קנה וכן שם פ״ז א׳ ואלא מדה דמוכר כו׳ כ״ז בשאין המוכר בעצמו מודד ולא מצי לאוקמי כשהמוכר בעצמו מודד דא״כ הדק״ל דאף בשלא נתמלאה דלוקח הוא כמו במדה דלוקח ומפ׳ מ״ש שם כור בשלשים כו׳ ברשות לוקח ובכליו של מוכר דאי בכליו של לוקח קנה כיון שקיבל אף בלא מדידה כמ״ש כיון שקיבל עליו ושם פירקן והכניסן כו׳ אלא בכליו של מוכר דקנה ע״י מדידת המוכר כנ״ל וזה שפריך שם ת״ש אם היתה מדה כו׳ וכפי׳ דאף בשל מוכר וכן מיירי ג״כ בסימטא ובחצר של שניהם דלא קנה אלא ע״י מדידה אפי׳ אינן בכליו של מוכר וכגון במתאכלי דתומי וכמ״ש שם עד שלא נתמלאה המדה כו׳ וכמ״ש הרי״ף שם דבר״ה א״א לאוקמי כמ״ש שם קתני מיהא בר״ה כו׳ מאי לאו כו׳ דאין המדידה קונה בר״ה דאף כליו של לוקח לא קנה שם וע״כ בכה״ג וכשאמר כור בשלשים הכל כמדה א׳ ולכן לא פריך מרישא עד שלא נתמלאה כו׳ דכאן כעד שלא נתמלאה אבל פריך מאם היתה דשם אפי׳ לא נתמלאה וה״ה כאן ומשני כדאמר״כ שנתות כו׳ ול״ג כגון דא״ל הין כו׳ דאף בסתמא לא קנה עד שיגיע למדה וכמש״ל ס״י ואין חילוק בינו למדה שאינה של שניהם אלא דשם לא מהני שנתות וס״ל להרמב״ם דאף במדה של לוקח דוקא בשנתות כמ״ש בס״י וזה הכריח לפרושי בכליו של מוכר מדפריך ת״ש אם כו׳ ובזה מתורץ קו׳ רשב״ם ותוס׳ ד״ה ראשון כו׳ וכן ס״ל דכליו של סרסור נמי לא קנה אפי׳ ברשותו של לוקח עד שנתמלא המדה וכמ״ש הרי״ף על מתני׳ שם פ״ז א׳ ע״ש וכמש״ל ס״ט וזה דלא אוקים בגמ׳ דפריך שם ומדרישא בכליו דמוכר כו׳ והוצרך לידחוק סתמא דמילתא כו׳ ולא אוקים בכליו של אחר דברשות מוכר לא קנה וברשות לוקח קנה אלא דכליו של אחר דין כליו של מוכר ועמש״ל ס״ט:
(כא) וי״א כו׳ – כפירשב״ם שם ד״ה כור כו׳:
(כב) שיגביה המוכר כו׳ – משום כליו של מוכר כנ״ל אבל בסימטא וחצר של שניהם ואינן בכליו של מוכר א״צ למדידת המוכר וכמ״ש ואילו לא כו׳ כמש״ו:
(כג) וי״א כו׳ – כמ״ש שם פ״ז וב״מ ספ״ח:
(כד) פתח לו כו׳ – כמ״ש ספ״ג דב״מ ל״ש אלא נשברה אבל החמיצה כו׳:
(כה) וי״א דכ״ז כו׳ – תוס׳ שם פ״ד ב׳ ד״ה מדד כנ״ל:
(כו) ויש חולקין – דגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות אלא במדידה וכמ״ש בפ״ק דב״מ וכ״מ לשון הגמ׳ שם במודד לתוך קופתו וכפירושם לתוך קופתו של לוקח:
(כז) כל שנקנה כו׳ – ע״ל סי׳ קפט בהגה וכ״ש כאן אפי׳ אם היה המוכר מבטלם בפירוש:
(ד) [הגה] אם לא נתן. נ״ב ע׳ הרשב״א הובא בב״י דבנתן מעות אפי׳ בכור בל׳ ראשון ראשון קנה וכן דעת הרי״ט הובא בשט״מ ובד״מ כ׳ דהטור חלק בזה וע׳ ברי״ו שהביא בשם הרשב״א ראי׳ לדבריו:
(ג) כפי מה שישמוהו ג׳ קנה – עבה״ט וע״ש לעיל סי׳ י״ב ס״ז ס״ק ט׳ בענין אם צריך לפרט דוקא מי יהיו השמאים עי׳ שם:
(ד) קנה – עיין בספר כתונת פסים מהגאון מהרי״מ ז״ל מבריסק ספ״ה דב״ב שכ׳ וז״ל הנה עובדא בא לידי באחד שמכר כ׳ שורים כל שור ושור במקח קצוב ומשך קצת מהשורים ואח״כ רצה המוכר לחזור ואמרתי דיכול המוכר לחזור אף דקצב לו כל שור במקח קצוב ודמיא להיכא דא״ל כור בל׳ סאה בסלע דראשון ראשון קנה יש לומר כיון דכל שור ושור אינם שוים דיש שור טוב ויש שור גרוע ומה שנתן מקח קצוב עבור כל שור היינו משום שחשב בדעתו סך הכולל כי כך וכך שוים השורים בכולל א״כ כל השורים ביחד הכל מכירה אחת ונהי דאמר כל שור בסך קצוב מ״מ חשבינן הכל כמכירה אחת כיון דאין אחד דומה לחבירו ומה שנתן דבר קצוב עבור כל שור ושור היינו בכולל חשבינן הכל מכירה אחת ויכול המוכר לחזור כך מסתברא ועדיין צ״ע עכ״ל:
(ה) וי״א דלא קנה כו׳ ולכן אם לא נתן המעות כו׳ – עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי׳ ל״ז שכ׳ מלשון זה משמע דבנתן לו מעות א״י לחזור הלוקח כיון דהמוכר מוחזק יכול לומר קים לי דתפיס לשון אחרון אבל בכור בל׳ לחוד משמע אף בהקדים לו מעות יכול לחזור והיינו כדעת הטור ולא כהרשב״א שהובא בב״י וכמ״ש בד״מ אות ד׳ כו׳ אמנם יש לדחות די״ל דהרמ״א מספקא ליה ומלתא דפסיקא נקט כו׳ ע״ש עוד וע׳ בנה״מ ובס׳ שטר משפט מדין זה:
(ו) אבל אם מדד הלוקח – עיין בתשובת ח״ס חח״מ סי׳ צ״ט בד״ה ובר מן דין עש״ה וע׳ בנה״מ:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ח) הִכְנִיס הַלּוֹקֵחַ אֶת הַחֲמוֹרִים לְבֵיתוֹ עִם הַתְּבוּאָה שֶׁעֲלֵיהֶם, אוֹתָהּ מְשִׁיכָה אֵינָהּ כְּלוּם, אֲפִלּוּ אִם פָּסַק הַדָּמִים וּמָדַד הַמּוֹכֵר עַל הַחֲמוֹרִים, לֹא קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ מָדַד לוֹקֵחַ עַל הַחֲמוֹרִים, לֹא קָנָה, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִמְשִׁיכָה וְלִקְנוֹת בִּמְדִידָה זוֹ, דְּלִמְדִידָה בְּעָלְמָא נִתְכַּוֵּן. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ אִם מָדַד לוֹקֵחַ קָנָה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
(יג) {יג} הכניס הלוקח את החמורים לביתו וכו׳ אלא א״כ פרקם והכניסם וכו׳ ברייתא פרק הספינה (בבא בתרא פה:) וכתבתיה בסימן זה:
ומה שכתב ומדד המוכר על החמורים [כו׳] והראב״ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה וכו׳ שתי הסברות איתא בהגהות פ״ד מהל׳ מכירה עיין עליו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) הכניס הלוקח כו׳ רבותא נקט אפי׳ הכניס הלוקח לא קני. אפי׳ אם פסק הדמים ומדד כו׳ פי׳ אפי׳ מדד אחר שהכניסם לביתו וגם אחר הפסיקה אפ״ה ל״ק ומיהו דוקא מדד מוכר קאמר ולאפוקי מהראב״ד כמו שסיים:
אא״כ פרקן והכניסן פי׳ אפי׳ הכניסן המוכר וכל שכן הלוקח כיון שפרקן לתוך רשות הלוקח קנאם הלוקח על ידי רשותו:
ה״ג שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו׳ ופי׳ אע״פ שפרקן קודם שפסק מ״מ כיון שיפסוק אח״כ עדיין הם מונחים בתוך ביתו ויקנה לו רשותו כשפסק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר דאם הוא מונח בכליו של מוכר הרי צריך מדידה לכליו של לוקח ולא קנאה אפילו כשיפסוק אח״כ אלא דוקא פסק ואח״כ מדד וע״ש ברשב״ם מבואר כל הסעיף הזה כמו שפירשתיו:
(יד) היה המוכר מודד כו׳ גם זה ברייתא שם פ׳ הספינה ד׳ מדות במוכרין כו׳ ע״ש:
עד שלא נתמלאת המדה היא ברשות מוכר שאם נשפך היין או השמן או הוקרה למוכר ויכול לחזור בו דעל דעת כן השאילו מדה גדולה כזו כדי למדוד ולמלא מדה זו והרי היא מושאלת לו עד שיגמור מדידתו:
משנתמלאת היא ברשות לוקח שגם לו נשאלה שכשתהיה הכלי מלא יהיה ברשותו שיצניע שם שמנו עד שיערה אותו לכליו:
או בחצר שאינה של שניהם ר״ל חצר שאינה של אחד מהם לבד אלא של שניהם ורבי׳ לשון הגמרא נקיט ושם פי׳ בגמרא כן ובי״ס איתא שמחקו תיבת שאינה מפני שנראה להן דוחק שרבי׳ סתם דבריו ולא כתב בפירוש כמו שמפרש בגמרא:
ונשברה המדה חייב עליה פירוש לשלם לבעל המדה שהשאיל להם למדוד:
אע״פ שלא נתנו עליה שכר פי׳ לא נתנו לסרסור שכר על השמירה שישמור המדה אעפ״כ כיון שנתנו לו שכר על טרחת המדידה הוה כש״ש:
(יג) {יג} הכניס הלוקח את החמורים וכולי. ברייתא פרק הספינה:
ומ״ש שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו׳. קצת קשה דהא קאמר תחלה אפילו אם פסק הדמים וכו׳ ועלה קאי ואמר דלא קנה אא״כ פרקם וכו׳ ותו לא איצטריך לומר לכשיפסוק ובמקצת נוסחאות כתוב שאז יקנה לו ביתו לכשיפרוק וכו׳ ונוסחא זו מתוקנת יותר:
(כו) א) ל׳ הטור סי״ג ברייתא ב״ב סוף דף פ״ה
(כז) ב) כ״כ התוס׳ שם כיון דעדיין לא פרק׳ מעל החמור
(כח) ג) שם בשם הראב״ד
(כט) ד) כ״כ הטור שם ולא מיסתברא
(ל) ה) לעיל בסמוך בהג״ה
(כו) אפי׳ אם פסק הדמים כו׳ – הטור מסיק ע״ז וכתב ז״ל אא״כ פרקם והכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע״פ שלא מדד עכ״ל וכתבתי בפרישה דר״ל אע״פ שפסק דמיו אחר המשיכה כיון דבשעת הפסיק׳ עדיין מונחים ברשות הלוקח קנה ע״ש:
(ד) (סעיף ח׳ ויש חולקין וס״ל) כו׳ הוא דעת רבינו וקשה בסי׳ רע״ה ס״ח בדברי המחבר דכתב דחזקה לא מהני במקום שלא נתכוין לקנות וכן מוכח ממ״ש רבינו סי׳ קצ״ד ס״ה לא לשום קניי׳ וצ״ל דרבינו כאן ס״ל דמדידה זו מקדם נתכוון לקנותה:
(כ) פסק – הטור מסיק ע״ז וז״ל אא״כ פרקם והכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע״פ שלא מדד עכ״ל ור״ל אע״פ שפסק דמיו אחר המשיכה כיון דבשעת הפסיקה עדיין מונחים ברשות הלוקח קנה. סמ״ע:
(כח) ויש כו׳ ויש – כנ״ל ס״ז:
(ז) ויש חולקין כו׳ – הוא דעת הטור וע׳ בט״ז שהקשה ממ״ש בסי׳ ער״ה (בעודר בנכסי הגר) דחזקה לא מהני במקום שלא נתכוין לקנות וכן מוכח ממ״ש הטור בסי׳ קצ״ד ס״ה והחזיקו בו כמה שנים ולא לשם קנייה כו׳ וכ׳ ליישב בזה״ל וצ״ל דרבינו כאן ס״ל דמדידה זו מקדם נתכוין לקנותם עכ״ל ועיין בתשובת רע״ק איגר זצ״ל חי״ד סי׳ ל״ז ביאר כוונתו דר״ל דדוקא בעודר בנכסי הגר דאין כוונתו כלל כיון דסבר דהיא שלו אבל במדד דעכ״פ רוצה לקנות אלא דדעתו לקנות במשיכה בזה שפיר קנה בהגבהתו הכלי והוא ז״ל כ׳ די״ל חילוק אחר דהכא גבי מדד דהוה דעת אחרת מקנה איתו עדיף ומהני בלא כוונת קנין אך לכאורה חילוקו של הט״ז מוכרח דהרי הטור בסי׳ רס״ח פסק בנפל על המציאה דקנו לו ד׳ אמות ולא אמרי׳ דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד׳ אמות לא ניחא ליה דליקני ובזה יקשה כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו אמאי קנה בד״א בלא כוונת קנין דמ״ש מעודר בנכסי הגר אע״כ כחילוק הט״ז דבזה עדיף כיון דעוסק לקנותו אלא דהוא חשב לקנות בנפילה בזה אמרי׳ כיון דרוצה לקנותו קונה בד״א אולם מ״מ נ״ל ראיה לדברינו לחלק עוד בין דעת אחרת מקנה אותו כי לדברי הט״ז עדיין יקשה ממ״ש הרמ״א בסי׳ ער״ה סכ״א בהג״ה בבונה בנכסי הגר דלא קנה אפי׳ האבנים הואיל ולא כוון לזכור בהם רק ע״י בנין כו׳ עכ״ד ע״ש עוד ועמ״ש לקמן סי׳ רס״ח ס׳ א סק״א:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(ט) הַמּוֹכֵר יַיִן אוֹ שֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם אוֹ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, וְהָיְתָה הַמִּדָּה שֶׁל סַרְסוּר, עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, הֲרֵי הֵן שֶׁל מוֹכֵר; מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהָיוּ צְבוּרִים בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהַמִּדָּה אֵינָהּ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְהָיָה הַמּוֹכֵר מוֹדֵד, עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, וּמִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳-ז׳, רמב״ם מכירה ד׳:ח׳
(יד) {יד} היה המוכר מודד וכו׳ ברייתא בפרק הספינה (בבא בתרא פה.) ד׳ מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד״א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה בד״א בר״ה ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ופי׳ רשב״ם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. שאם נשפך היין או השמן או הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמיה במדה שהשאילו שניהם:
משנתמלאת הרי היא ברשות לוקח. לקחתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו בכליו דלדעת כן השאילוה להם וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשותו דמודד דהיינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או הגביה. אבל אם היתה מדה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון שנותנים לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אף על פי שנתמלאת המדה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח עד שימשוך ואם המדה של לוקח אע״ג דלא נתמלאת נמי אחד אחד קנה דדמי למשך אע״פ שלא מדד עכ״ל ובתר הכי (פו:) אוקימנא הא דתניא אם היתה מדה של אחד מהם וכו׳ כדא״ל הין בי״ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכשהיו שנתות בהין כלומר שהיו רשמים בהין למקום מדת כל לוג ולוג וכיון שהגיע לרושם נתמלאת המדה קרינן ביה ודמיא לכור בל׳ סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה״נ קנה כל לוג ולוג ומשמע דמדסיפא כשהיו שנתות בהין רישא נמי כשהיו שנתות בהין ואפ״ה לא קנה עד שתתמלא המדה וכ״כ הר״ש ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדא״ל הין בי״ב לוג בסלע אפ״ה לא קני לוקח א׳ א׳ המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהם עסקילן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה ה״ה מושאלת לו עד שיגמור מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דע״מ כן שאלוה שניהם זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכם בכליו או ברשותו. ובגמ׳ אוקימנא דהא דקתני בר״ה היינו סימטא או חצר שאינה של שניהם היינו חצר שהיא של שניהם דאילו בר״ה ממש ובחצר שאינה של שניהם אלא של אחד לא הוי קני כליו ללוקח כלל ובפרק הנזכר תנן המוכר יין ושמן לחבירו והוקירו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ובגמרא הא מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דהלוקח היא ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מדה דהמוכר היא אר״א במדת סרסור היא ופי׳ ר״ש במדת סרסור שהשאילה לשניהם וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית והרב רבינו משה בר מיימון כתב דינים הללו בפ״ד מהל׳ מכירה וכתב כלשון הברייתא היתה המדה של אחד מהן והיו בה רישומין וכו׳ וכתוב בהשגות של אחד מהן אמר אברהם של לוקח וכתב ה״ה זהו כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דוקא בכור בשלשים שלא נגמרה מלאכת המדידה עכ״ל:
ואם הסרסור מודד להם וכו׳ משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ופיר״ש היה סרסור ביניהם. והמדה שלו דרך הסרסור לקנות מבע״ה ומוכר לאחרים ומרויח נשברה לסרסור דקני ליה כליו וקמ״ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח והתוספות כתבו שריב״ם פי׳ היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה וכתב הרא״ש דמיירי במודד להם בשכר וקמ״ל שהוא ש״ש אף על החבית אע״פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכך הם דברי רבינו:
[בדק הבית: אלא שהוקשה לו מאיזה טעם יתשב שומר שכר על החבית ולכן שינה וכתב נשברה המדה במקום נשברה החבית ואין לו טעם דהא מתניתיו נשברה החבית קתני:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) {יד} היה המוכר מודד במדת הסרסור וכו׳. ברייתא שם וכבר הציג ב״י כל לשון התלמוד:
ומ״ש וקונה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאינה של שניהם וכו׳. כך הוא בכל הספרים וכך הוא בברייתא פרק הספינה (בבא בתרא פה) ומפרש בגמרא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרווייהו:
ומ״ש ואם הסרסור מודד להם בשכר וכולי. משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור והסכים הרא״ש לפריב״ם שכתב דמיירי במודד להם בשכר וקמ״ל שהוא ש״ש אף על החבית אע״פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכגון שנשברה ע״י המדידה ולא מחמת אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה ורבינו נקט נשברה המדה במקום נשברה החבית לפי שתחלת דבריו בדינים הנוגעים במדה נקט הכא נמי מדה אבל ודאי דלפי הדין אין חילוק בין נשברה החבית ובין נשברה המדה דכיון דנוטל שכר על המדידה כל שלא נזהר יפה במדידה ונשברה ע״י כך החבית או המדה חייב לשלם והרב בספר ב״ה לא הבין כך והשיג על רבינו ושרי ליה מאריה:
רמב״ם מכירה ד׳:ו׳-ז׳, רמב״ם מכירה ד׳:ח׳
(לא) ו) ל׳ הרמב״ם בפ׳ ד׳ מהלכות מכירה ד׳ מ׳ וכ׳ ה״ה משנה שם (ד׳ פ״ז ע״א) ומוקמינן לה במדה דסרסור (שם) ובסימטא או ברשות לוקח (שם דף פ״ה ע״ב) כדאיתא בהלכות והטעם שזה הסרסור משאיל המדה להם עד שלא נתמלאת היא משאלת למוכר משנתמלאת היא מושאלת ללוקח
(לב) ז) שם ד״ט וכתב ה״ה ברייתא שם (ע״א)
(כז) עד שלא נתמלאה המדה להמוכר – דמסתמא הסרסור או אחר שמשאיל המדה למדוד בו כוונתו הי׳ דעד שתתמלא המד׳ תהי׳ שאול׳ להמוכר למדוד בו והרי הוא כאלו הן הפירות בכליו של מוכר אבל כשתתמלא המדה דעת המשאיל להיות ברשו׳ הלוקח עד שיערה ממנו הפירות לתוך כליו של עצמו הלכך עד שתתמלא המדה יכול המוכר לחזור בו וכ׳ הטור ע״ז אפי׳ יש בו רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב׳ לוגין וא״ל כל רושם ורושם בכך וכך עכ״ל:
(ה) (סעיף ט׳) [ז] פתח לו המוכר כו׳) פסק זה שהוא תשובת הרא״ש ברבינו צ״ע לכאורה דקשה כיון שלא משך הלוקח רק שחייב מצד שנקרא מזיק במה שיחמיץ אח״כ וראיה מההיא דס״פ המפקיד דאם הנפקד שלח יד והחמיצה משלם את כולה אפי׳ אם לא נטל אלא רביעית א״כ אפי׳ אדם בעלמא שעשה כן יתחייב ואי אדם בעלמא פטור דלא ברי היזקא גם זה יהיה פטור:
(ו) (ע״ש ס״ט המדה של סרסור) נ״ל שמיירי שהשאיל׳ תחלה לשניהם אבל אם השאילה למוכר לחוד אלא שהמוכר הודיע בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור לא הוה שאלה רק למוכר לחוד וכן משמע מרשב״ם פ׳ הספינה דף פ״ז:
(כא) המדה – וכ׳ הטור ע״ז אפי׳ יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב׳ לוגין וא״ל כל רושם ורושם בכך וכך עכ״ל (וכת׳ הט״ז נ״ל דמיירי שהשאילה הסרסור בתחלה לשניהם אבל אם השאילה למוכר לחוד אלא שהמוכר הודיעו בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור לא הוי שאלה רק למוכר לחוד וכן משמע ברשב״ם פ׳ הספינה דף פ״ז):
(כט) המוכר כו׳ – כנ״ל דרשות לוקח ובכליו שאינן של לוקח לא קנה:
(ל) וכן כו׳ – דגמ׳ דחיק שם דרישא בכליו דמוכר סיפא כו׳ ואח״כ שם בברייתא משך כו׳ מוקים במתאכלי דתומי וא״כ ברייתא הנ״ל נמי א״צ לדחוקי וז״ש שהיו צבורים ולכן כאן ברשות לוקח כיון שקיבל כו׳ וז״ש בסימטא או כו׳ וברישא אמר ג״כ ברשות לוקח כיון שהוא בכליו של אחר:
(ה) [שו״ע] או ברשות לוקח. נ״ב ע׳ במאור ובראב״ד:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרהכל
 
(י) הָיְתָה הַמִּדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְהָיוּ בָהּ רְשָׁמִים לֵידַע חֶצְיָהּ שְׁלִישָׁהּ וּרְבִיעָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְרֹשֶׁם מֵהָרְשָׁמִים קָנָה רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּאת הַמִּדָּה; שֶׁכָּל רֹשֶׁם מֵהֶם כְּמִדָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא הַמִּדָּה וְהוּא סוֹמֵךְ עַל הָרְשָׁמִים שֶׁבָּהּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַמִּדָּה שֶׁל מוֹכֵר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּעָרֶה אוֹתָהּ (טוּר).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם מכירה ד׳:י׳
[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף ט]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף ט]

רמב״ם מכירה ד׳:י׳
(לג) ח) שם דין י׳ ברייתא (שם דף פ״ו ע״ב)
(לד) ט) כתב ה״ה הכין אוקימנא לה בגמ׳ הכי גבי הא דרב ושמואל לעיל (שם) ופירש בשמכר לו כל (רושם ורושם) שאם לא כן הרי הוא ככור בשלשים שלא קנה ראשון ראשון וכו׳ ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימ׳ מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דדוקא בכור בל׳ שלא גמר׳ מלאכת המדינה
(כח) וי״א דאם המדה של מוכר כו׳ – דכיון דהמוכר הוא המודד ומודד לתוך מדה שלו מסתמא אמרי׳ שלא הי׳ דעתו שיקנהו הלוקח עד שיתמלא המדה כדי שאם ירצה יכול לחזור בו משא״כ כשהמדה היא של הלוקח והמוכר מודד בה. ואם הלוקח מודד בה כבר נתבאר בס״ח דמיד כשהגביה הפירות בשעת מדיד׳ שקנאן כ״ש כשמודד במדה שלו וגם יש לו רישומים וזה נראה פשוט דגם כשהמדה היא של המוכר והמוכר מוכר בה אם הלוקח אמר למכור לו ב׳ לוגין ומודד לו בכלי זה שיש בה רישומין מיד שיגיע לרושם שיש בה ב׳ לוגין הרי הוא כאלו נתמלאה המדה וגם המוכר אינו יכול לחזור בו:
(ז) (סעיף י׳) היתה המדה של אחד מהם א״ל הן של מוכר הן של לוקח דא״כ עדיף כלי של מוכר מכלי של אחר שהשאיל להם דבכלי של אחר צריך נתמלא דוקא ולא רשמים וכ״כ רבינו בהדיא ובכליו של מוכר מהני רשמים ונראה דלא רצה הרמב״ם לשנות לשון הגמ׳ שאמרה היתה המדה של אחד מהם ופירשו כל המפרשים דאלוקח קאמר וכ״כ הראב״ד על לשון הרמב״ם של אחד מהם א״א של לוקח עכ״ל משמע שבא לפרש ולא להשיג וכן משמע מלשון הרמב״ם שכ׳ והרי המדה של אחד מכם היא והוא סומך על הרשמים משמע דהלוקח קאמר דאי אמוכר היאך הוא סומך על רשמים ומה זכות יש למוכר שתהא קנייה אם נתמלא כזה וכן משמע דברי המ״ע אלא שבכ״מ כתב שם עוד בענין אחר ונמצא מ״ש רמ״א וי״א שאם המדה כו׳ שהיא דעת רבינו ולפמ״ש אין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם ס״ל וכן יש לי הוכחות רבות מסכימות מהתלמוד בזה אלא שאין להאריך:
(ח) (ע״ש בהג״ה עד שיערה אותה) הלשון אינו מדוקדק דמשמע דאחר דמערה אפי׳ ע״ג קרקע קונה וזה אינו דהא בסמטא קיימינן ובהדיא כתב רבינו כי בסמטא בעינן כליו של לוקח ובסד״מ כתב כאן ואם המדה של מוכר לעולם הוי ברשות אפי׳ נתמלא עד שיערה אותה ר״ל שכ״ז שהוא בתוך הכלי אין שם תקנת הקנין מחמת הכלי או רשות של לוקח עד שיערה אותה אזי יצאה מרשות המוכר ויש שייכות קנין לכל א׳ כדינו דהיינו ברשות הלוקח קנה מיד ובסמטא בכליו של לוקח והרמ״א שכתב לא קנה עד שיער׳ אותה משמע דאחר העירוי קנה וזה אינו כמ״ש:
(כב) אחד(כתב הט״ז דאין לפרש הן של מוכר הן של לוקח דא״כ עדיף כלי של מוכר משל אחר דבשל אחר צריך נתמלא דוקא ולא רשמים ובכלי של מוכר מהני רשמים ונראה דלא רצה הרמב״ם לשנות ל׳ הש״ס דאמרינן היתה המדה של אח׳ מהן ופירשו כל המפרשים דאלוקח קאמר וכ״כ הראב״ד על לשון הרמב״ם של א׳ מהם א״א של לוקח ע״כ משמע שבא לפרש ולא להשיג ונמצא מ״ש הרמ״א וי״א שאם המדה כו׳ לפי מ״ש אין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם ס״ל כן עכ״ל):
(לא) היתה כו׳ – אף של מוכר כנ״ל וכן של לוקח דוקא בשנתות:
(לב) וי״א כו׳ – כפי׳ רשב״ם וא״צ לשנתות וכ״ד ראב״ד וכל הפוסקים וז״ש בהשגות א״א קנה ראשון ראשון ואפי׳ בסימטא ר״ל דראשון ראשון אפי׳ קודם לשנתות וכגי׳ הרשב״ם כגון דא״ל הין כו׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(יא) הַנּוֹטֵל כְּלִי מִבֵּית הָאוּמָן עַל מְנַת לְבַקְּרוֹ, אִם הָיוּ דָּמָיו קְצוּבִים, וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ, חַיָּב, שֶׁהוֹאִיל וְדָמָיו קְצוּבִים מֵעֵת שֶׁהִגְבִּיהָ נַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת כֻּלּוֹ, וְיִהְיֶה אוֹתוֹ חֵפֶץ הַנִּמְכַּר חָבִיב עַל הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל חֵפֶץ שֶׁהַמּוֹכֵר קָץ בּוֹ, וְהוּא מְבַקֵּשׁ וְרוֹדֵף לְמָכְרוֹ, הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּפְסֹק הַדָּמִים וְיַגְבִּיהֶנּוּ הַלּוֹקֵחַ אַחַר שֶׁפָּסַק. וְאִם גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בּוֹ, וְנִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהעודהכל
(טו) {טו} הנוטל כלי מבית האומן וכילי בהספינה (פז:) גמרא השולח בנו אצל חנוני אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמי ובסוף פרק ד׳ נדרים (נדרים לא:) מוקי להא דשמואל בדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה ומשום דהנאתו של לוקח היא מיחייב באונסין. וקיצי דמי פיר״ש כגון כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ד מה״מ וכתב הרב המגיד שהרשב״א כתב דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע״פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך עד כאן לשונו והרמב״ן כתב כדברי הרשב״א. והרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות מכירה התנה תנאי אחר דהיינו שיגביהנו כדי לקנות כולו וצ״ע ברבינו ירוחם נ״ט ח״א:
ומה שכתב דמשעה שלקחו חשוב כשלו כתבו בתוספות דלכאורה נראה דטעמא דנאנסו חייב משום דחשוב כשואל אך רש״י ור״י פירשו הטעם משום דחשוב כלוקח וכן הסכים הרא״ש וכן דעת הרמב״ן וכן נראה מדברי הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות מכירה:
ומה שכתב ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו וכו׳ פשוט הוא:
ומה שכתב אבל מיהו הלוקח יכול לחזור בו גם זה פשוט וכן כתב הרב המגיד בפרק הנזכר ושכן כתב הר״י ן׳ מיגא״ש ז״ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ב:
אלא שמדת חסידות הוא וכו׳ שם (פח.) ת״ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה אטו משום דגמר בלבו לקנותו קנה אמר רב הושעיא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו:
(טז) {טז} ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו וכו׳ בס״פ ד׳ נדרים (נדרים לא:) אמרינן תניא כוותיה דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש המפרש לנדרים נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו ומשמע שהרמ״ה מפרש כן בענין חזרה פטור וכבר כתבתי סימן קפ״ו גבי הלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שדעת כל המפרשים דבהליכה חייב באונסין ובחזרה פטור מאונסין מפני שהוא כנ״ש בחזרה ולא כשואל אך רש״י פי׳ בהאומנין ומהו נשיאת שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהם ולפי זה בנוטל כלי מן האומן לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי ש״ש בחזרה ואפשר שזהו טעמו של הרמ״ה ולדעת האומרים שהוא חשוב כש״ש נ״ל דס״ל דהתם הרי אומר לו אם אין מקבלין אותם אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם הילכך אע״פ שנתפאר בהם לא עדיף מנוטל כלי מבית האומן לבקרו כיון דכשמחזירו אינו נותן לו שום שכר:
ורשב״ם פי׳ שחייב באונסין עד שיחזירנו בפרק הספינה גבי הא דא״ר הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כתב דסמכה דעתיה לקנותה מאחר שפסק דמיו ואפי׳ אם חוזר בו ואמר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגבהיה על מנת לבדקו ולקנותו אח״כ הוא דאיחייב באחריות וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ״ל.
ואע״ג דגבי לוקח כלים לשגרן לבית חמיו תניא בפ׳ ד׳ נדרים ובהאומנין דבחזרה פטור שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהן הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה ויש לדקדק דהא בהספינה תנן השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו מדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואיבד האיסר החנוני חייב ר׳ יהודה פוטר ואוקמה רב הושעיא בב״ה מוכר צלוחיות וכגון שנטלה חנוני ע״מ לבקרה וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו ונאנס בידו חייב כלומר דרבנן אית להו דשמואל הילכך כיון שנטלה לבקרה חייב באונסין ור׳ יהודה לית ליה דשמואל והרי כאן דאע״ג שגילה דעתו שאינו חפץ בה כיון שהחזירה לתינוק ואפ״ה חייב באונסין וא״כ היאך אפשר דשום פוסק יאמר שאם גילה דעתו שאינו חפץ בה שיהא ש״ש או ש״ח וי״ל דשאני התם דכשהחזיר לתינוק פשע בה דהוי כמחזיר למקום האיבוד הילכך כיון שמתחילה נעשית ברשותו להתחייב באונסיה מההיא דשמואל כל שהחזירה למקום האיבוד כיון דפשע בה חייב אבל כשגילה דעתו שאינו חפץ בה ולא פשע בה פטור מחיוב אונסיה ולא הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם למר כדאית ולמר כדאית ליה כנ״ל:
ומה שכתב רבינו וכן דעת א״א הרא״ש:
ומה שכתב והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה וכו׳ כבר כתבתי בסמוך דבס״פ ד׳ נדרים מוקי לדשמואל בהכי:
בפ״ק דקידושין (ז.) גרסינן בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו מר זוטרא משמיה דרבא אמר מקודשת וה״מ באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה קא מקניא נפשה ואמרינן בתר האי שמעתתא ושמעתא אחרינא אמר רבא וכן לענין ממונא ופירש״י דקאי לאינך שמעתא לא להאי שמעתא וטעמא דבקידושין גופייהו מספקא ליה והיכי לימא וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב משמע דהוא הדין נמי דלענין ממונא וכן דעת ר״ח שכתב הילך מנה ויהיה לך ככסי דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה קונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם נכסים ולפ״ז אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין ולא מדין דמים שא״כ אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית בההיא הנאה אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן חליפין וכדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנות בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט לה הרי״ף וגם הרמב״ם לא כתבה בפ״א מהל׳ מכירה:
יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כדגרסינן במציעא (ט:) גמרא ראה את המציאה ונפל וכו׳ אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכל מקום לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסימטא או בצידי רשות הרבים דלא דחקי ביה רבים אבל ברשות הרבים דדחקי ביה רבים אי נמי בשדה חבירו לא וכתב הר״ן נראה מדברי הראשונים דלא אמרו אלא לזוכה מן ההפקר דלא ליתו לאינצויי אבל במכר ובמתנה דלא אתו לאינצויי לא אבל בירושלמי דגיטין משמע דכל שכן במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ולפי זה הא דא״ר יוחנן בהזורק (גיטין עח:) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לאו לארבע אמות קאי אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה ובהא הוא דאמר לגיטין בלחוד איתמר אבל ארבע אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא״כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד׳ אמות יש לומר דלא אמרו ד׳ אמות אלא כשעומד ונתנו לו לתוך ד׳ אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי עכ״ל וכן כתבו תלמידי הרשב״א ונראה מדבריהם שהם סוברים דד׳ אמות קונות גם במכר ומתנה וכן דעת הרא״ש בפרק הנזכר אבל לא כתב החילוק שכתבו הר״ן והרשב״א בין קדם הוא לכלי לקדמו הכלי וד׳ אמות שאמרו שקונים לאדם אם הם ד׳ אמות לכל רוח עיין בהרא״ש פ׳ מי שהוציאוהו ותמיהני מרבינו שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא״ש סובר שקונה ורבינו ירוחם כתבו בנתיב י׳ ח״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) והרמ״ה כתב כו׳ טעמו דס״ל בנוטל כלים להתפאר בהם בבית חמיו דמתהני נקרא ש״ש כמ״ש סי׳ קפ״ו אבל כאן אין לו הנאה כלל לכן אינו אלא ש״ח ודעת הי״א הוא דנלמד משם דהרי התם א״ל אם אין מקבלין ממני אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהם הילכך אף שנתפאר בהם כיון דנותן שכר בחזרתו לא עדיף מנוטל כלי ע״מ לבקרו שמחזירו ואינו נותן לו כלום נמצא שאדרבה בהך הנאה שהברירה בידו להחזיקו בידו אם ירצה ראוי למיחשב כש״ש וע״ל סימן קפ״ו:
שחייב באונסין עד שיחזירנו דמדאגבהיה ע״מ לבקרו ולקנותו אח״כ הוא דאיחייב באחריותו וכיון דחייב באחריות היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ״ל רשב״ם וכתב ב״י ואע״פ דנוטל כלים לשגרם לבית חמיו פטור בחזרה מאונסים שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה עכ״ל ב״י אבל יותר נראה לי דשאני נוטל כלים לשגרן לבית חמיו דלעולם לא סמכה דעתיה בודאי ללקחם ולא מחשב לוקח כלל אלא שנתראה בהם ובההיא הנאה ודאי לא הוי אלא ש״ש ודי במה שנחזיקנו ללוקח בהליכתו אבל כאן שתחילת הלקיחה היתה לשם קנין שאילו לא היה בדעתו לקנותו לא היה נוטלו מעולם אלא שרצה לבקרו ולשאול תחילה פי אחרים אם שוה כ״כ או אם הגון וראוי לו לכן עד שלא החזירו ליד הבעלים ראוי שיהא חייב באחריותו וכן דייק קצת ל׳ רשב״ם שם דף פ״ח שכתב ז״ל וטעמא משום דקייצא דמי וזבינא חריפא הוא והרי הוא בנטילה זו כמו לוקח עכ״ל וכן דייק רבינו דמשעה שלקחו הרי הוא כשלו ע״ל סימן קפ״ו ועד״ר:
והוא שיהיה דבר כו׳ חוזר אריש הסעיף וק״ל:
אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו כו׳ ע״ל סי׳ קפ״ו מ״ש שם:
ברשות המוכר הוא עי׳ אפי׳ קודם שגילה דעתו לחזור:
(טו) {טו} הנוטל כלי מבית האומן וכו׳. מימרא דשמואל פרק הספינה ופרק ד׳ נדרים פי׳ לבקרו שאם אין בו מום יקחנו וחשוב כשלו כאילו לקחו שאין המוכר יכול לחזור בו ומש״ה חייב באונסין ואעפ״כ יכול לחזור בו אם לא ייטב בעיניו שהרי על תנאי זה לקחו מתחלה אבל לעיל בסימן קפ״ו בלאו האי טעמא קאמרינן דחייב באונסין דכיון דלקחן לשלוח בבית חמיו בההיא הנאה שיחזיקו לו טובה שפקדם בסבלונות נעשה כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין:
ומ״ש אלא שמדת חסידות הוא וכולי. איכא לתמוה כיון דהתנה שאינו לוקח אלא לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו א״כ אף ממדת חסידות יכול להחזירו ולא דמי לגמר בלבו לקנותו בלי תנאי דמדת חסידות הוא לקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו אבל בתנאי ליכא משום מדת חסידות ונראה דאע״ג דהתנה דלקחו לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו מ״מ ודאי אפי׳ ייטב בעוניו וגמר בלבו לקנותו אלא שחוזר בו מטעם אחר כגון שאין צריך לו או דחוק למעות וכיוצא בזה נמי יכול לחזור בו ועל זה קאמר דמדת חסידות הוא שלא לחזור וכו׳ ודו״ק:
(טז) {טז} ומ״ש ואם גילה בדעתו וכו׳. נראה דדעת י״א דדין הנוטל לבקרו כדין הנוטל לשגרן לבית חמיו דבחזרה חשוב כש״ש וכדלעיל בסי׳ קפ״ו ולהרמ״ה דוקא בנוטל לשגרן לבית חמיו הואיל ונהנה שנתפאר בהם חשוב כש״ש בחזרה אבל בנוטל לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי בחזרה ש״ש אלא ש״ח ולרשב״ם דחייב הכא באונסין צ״ל דלא דמי לנוטל לשגרן לבית חמיו דאינו אלא ש״ש דהתם התנה עמו דכשאין מקבלין ממנו יתן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמור כולי האי לחייבו באונסין אף בחזרה אבל בנוטל לבקרו דאם לא ייטב בעיניו מחזיר ואינו נותן כלום אינו נפטר מן האחריות של אונסין שקבל עליו עד שיחזירנו לבעליו ועיין בב״י שכתב טעמים אלו כדפרישית:
ומ״ש וכן דעת א״א ז״ל והוא שיהיה דבר וכו׳. נראה דעת רבינו מדכתב הרא״ש בפרק האומנין הך דלשגרן לבית חמיו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא נושא שכר ואח״כ כתב וז״ל גרסינן בנדרים אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה״מ דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא עכ״ל מדכתב כאן בלבקרו בסתם ונאנס בידו חייב ולא פירש לחלק בין הליכה לחזרה אלמא דבחזרה נמי חייב באונסין בזבינא חריפא:
כתב ב״י כאן הך דפ״ק דקידושין בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך וכו׳ וסוף דבריו ולא נודע למה השמיט לה הרי״ף וגם הרמב״ם לא כתבה בפ״א מה״מ עכ״ל וכבר התבאר כל הצורך בס״ד בתחלת סי׳ ק״צ ע״ש ומיהו שמעינן דבמטלטלין נמי כשנתן המוכר לאדם חשוב כסף שיקנה בו חפץ שלו קנה כמ״ש הר״ן והביאו ב״י ע״ש וה״ה שאר חילוקי דינים שנתבארו בסימן ק״צ גבי קרקע כן הדין במטלטלין ולכך לא כתבם רבינו גבי מטלטלין ונסמך על מ״ש לשם גבי קרקע:
אמרינן פ״ק דמציעא ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום חוץ מבר״ה או בשדה חבירו דלא קנו וכתב הר״ן דהראשונים אמרו דוקא בזוכה מץ ההפקר דלא ליתו לאינצויי וכולי אבל בירושלמי דגיטין משמע דכ״ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מיהו דוקא כשעומד תחלה ואח״כ נתנו לו תוך ד׳ אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי וכתב ב״י שכן כתב הרא״ש ותלמידי הרשב״א דד׳ אמות קונות גם במכר ומתנה וכן כתב ר״י נ״י ח״ב ועי׳ באשיר״י פרק מי שהוציאוהו וע״ל בסימן ק״ך:
(לה) י) ל׳ הרמב״ם שם פ״ד דין י״ד מימרא דשמואל שם דף פ״ח ע״א
(לו) כ) שם וכ׳ ה״ה פי׳ רש״י כגון כלים קטנים הנמכרים לעולם באיסר ששער שלהם ידוע והרשב״א ז״ל ב׳ דמיו קצובין מפי המוכר וכו׳ א״נ שקצץ דמים בפעם אחת לכל מי שיבא לקנות ממנו כלי בזה הא לאו הכי לא קני אע״פ שמוכרין ביוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכה דעתיה דלמא אין המוכר מתרצה בכך ע״ב ודברי המחבר נוטין לדברי רש״י
(לז) ל) מבואר בנדרים (דף ל״א ע״ב) וכתב ה״ה שלא העמידוהו חכמים ברשותו אלא לענין אונסים אבל לענין חזרה ודאי יכול לחזור בו כיון דלא פסק דמי וכ״כ הרב אבן מיגש
(לח) מ) טור סט״ז בשם י״א ומברייתא בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר שם בנדרים
(לט) נ) שם בשם הרמ״ה וכדעת רש״י פירושו בפ׳ האומנין דף פ״א ע״א דדוקא בנטלן לשגרן לבית חמיו נעשה ש״ש הואיל ונהנה שנתפאר בהן כמ״ש לעיל סי׳ קפ״ו
(כט) והוא שיגביהנו כדי לקנות כו׳ – פי׳ מגביה אותו לקנותו בסך דמי׳ כדי קצבתו אם ייטב בעיניו ומ״ה אין המוכר יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו ולומר להמוכר הגבהתיהו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא בעיני ומ״מ חייב הוא באונסין כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו כ״כ הרמב״ם אבל התוס׳ והרא״ש והטור ס״ל דאפילו לא הגביה הכלי כדי לקנותו אפ״ה הוא ברשותו להתחייב באונסין כל שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו דאמרינן מסתמא הי׳ דעתו לקנותו דאל״כ לא הי׳ נוטלו ממנו ומהתימא על מור״ם שהשמיט דעתם ולא כ׳ דיש חולקין על הרמב״ם בזה:
(ל) עד שיפסוק הדמים דגביהנו – הגבהה ל״ד אלא ה״ה א׳ משאר קנינים וכ״כ בטור ז״ל עד שיפסק דמיו ויקנהו הלוקח באחד מדרכי הקנאות:
(לא) י״א שהוא כש״ש – דדימה זה לדין הנוטל כלי מבית האומן לשגרם לבית חמיו ולשלם לאומן אם יקבלם ממנו שנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי׳ קפ״ו דאף בעת החזרה שלא קבלו ממנו נעשה עליו ש״ש בההוא הנאה דהתפאר בו בבית חמיו ה״נ הנא׳ הי׳ לו בזה שהברירה בידו לקחתם או להחזיר׳ לו ואף שיהי׳ לו שם הנאה טפי במה שנתפאר בבית חמיו הלא כפי אותו הנאה התנה עם האומן לשלם כשיחזור ליתנם לו וכמ״ש שם וי״א דאפ״ה לא ה״ל כאן אלא ש״ח משום דשאני התם דהי׳ לו הנאה טפי ועפ״ד וצ״ע למה השמיט המחבר וגם מור״ם לא הגיה ולהביא מ״ש הטור בשם הרמב״ם והרא״ש דחייב אפי׳ באונסין:
(כג) לקנות – פי׳ שמגביה אותו לקנותו בסך דמים כדי קצבתו אם ייטב בעיניו ומש״ה המוכר א״י לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר הגבהתיו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא ומ״מ חייב באונסין כל זמן שלא גילה דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו כ״כ הרמב״ם אבל התוס׳ והרא״ש והטור ס״ל דאפילו לא הגביהו כדי לקנותו אפ״ה חייב באונסין כל שלא גילה דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו כו׳ ותימא על הרמ״א שלא הביא דעתם כלל. סמ״ע:
(כד) ויגביהנו – לאו דוקא דה״ה א׳ משאר קנינים וכ״כ הטור ז״ל עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח בא׳ מדרכי הקנאות. שם:
(כה) שכר – צ״ע למה השמיטו המחבר והרמ״א מ״ש הטור בשם הרשב״ם והרא״ש דחייב אפילו באונסין. שם:
(לג) ואין המוכר כו׳ – אבל הלוקח יכול לחזור כמ״ש שם משום דגמר בלבו כו׳ אבל המוכר א״י לחזור כמ״ש שם א״ל אין אדם מקדיש כו׳:
(לד) והוא שיגביהנו כו׳ – כמ״ש ובירר והניח כו׳ דלא קנה אע״ג שהגביה את כולם והיה בדעתו לקנות מהן אלא שלא נתכוון לקנות את כולן אלא א׳ מהן וזה דפריך משום דגמר בלבו כו׳ בשעת הגבהה עדיין לא נתכוין לזו:
(לה) י״א כו׳ – כמ״ש בב״מ פ״א א׳ ת״כ דאמימר הלוקח כו׳:
(לו) וי״א כו׳ – דל״ד לשם דשם כמ״ש משום דנהנה מהני משא״כ כאן וס׳ ראשונה ס״ל דשם כיון שמשלם טובת הנאה שבהן ואעפ״כ משלם וערש״י שם ד״ה בחזירה כו׳ מ׳ כס׳ האחרונה:
הנוטל כלי מבית האומן ע״מ לבקרו וכו׳ – נ״ב: והנה הש״ע סתם כשיטת הסוברים דבכל ענין בעינן שיהיו דמיו קצובין אף אם הוי זבינא חריפא אבל השטמ״ק בב״מ דף פ״א מביא שם דעת הריטב״א דמחלק דבזבינא חריפא ל״ב דמיו קצובין אבל בזבינא מציעא בעינן דמיו קצובין ומחלק בין הך סוגיא לסוגיא דפ׳ הספינה. והנה טעמו נראה עפמ״ש התוס׳ במס׳ ב״ב דהאריכו לחקור בטעם הדבר אם הוי חיובו מכח שואל או מכח לוקח ולכך ס״ל להריטב״א בזבינא חריפא דיש לו הנאה והוי כל הנאה שלו לכך יש לו דין שואל ומה בכך דלא הוי דמיו קצובין סוף סוף שואל הוי ולכך ל״ב דמיו קצובין אבל בזבינא מציעא דלא הוי נאה ללוקח לבדו. א״כ אין כל הנאה שלו ולכך ל״ש בי׳ דין שואל דק מכח דין לוקח ובלוקח מחייב עשה בלוקח בעינן סמכא דעתא לכך בעינן שיהי׳ דמיו קצובין זה נראה טעמו אך בהיות כן ק״ל טובא על דעת הריטב״א. חדא מה ראי׳ מייתי הש״ס לשמואל. בנדרים מברייתא דלוקח כלי לשגר לבית חמיו דילמא התם מיירי שהיו דמיו קצובין ולכך נתחייב מטעם לוקח. אבל שמואל דנדרים כיון דלהריטב״א מיירי בלא קצב דמים ומטעם שואל דילמא כה״ג פטור. ועוד קשה מה פריך הש״ס כלל לשמואל שם ממשנה דישראל נהנין לי דילמא התם מיירי שמואל בקצב ומטעם לוקח הוא מתחייב לא מטעם שואל והנאה הוי שוה לשניהם. ומה פריך הש״ס ומנ״ל דשמואל מיירי באין קצובין דמיו וצ״ע בזה:
והנה אחר כתבי זאת ראיתי בס׳ נה״מ ח״ב ולפי דבריו שם היה אפשר ליישב זה. אך דבריו תמוהין מ״ש דמשמע דשמואל ס״ל אף אחר החזרה חייב דבריו תמוהין. דמנ״ל להש״ס כן דהרי אף לפי מה דמשני הש״ס מיירי שמואל לצדדין בזבינא חריפא א״כ נימא דמיירי לצדדין ומיירי קודם החזרה. והרשב״ם כתבו כן לדינא. אבל לא שיהי׳ מוכרח כן משמואל ומה פריך הש״ס דלמא מיירי שמואל קודם חזרה ומטעם לוקח ועוד מה שתמה על הש״מ דבדלא קייצי דמיו ולא שייך זבינא חריפא דילמא ירצה ביוקר. נעלם ממנו דברי התוס׳ בב״מ שם שהקשו דבההיא ספרא האיך הוי זבינא חריפא הלא לא היה יכול למכרו דלפי מה שרצה למכור ביוקר לא היה יכול למכרו. א״כ משמע דאף אם רצה ביוקר שייך זבינא חריפא. מיהו י״ל דהתם הסרסור רצה למכור ביוקר. אבל המוכר נתן לו בשויה אך מ״מ אין תמיהתו תמי׳. דדוקא אם נתן באמת ביוקר הוי הנאת המוכר. אבל כשלא הבטיח לו הלוקח כן בפרט אם לא אמר לו כלל המוכר כמה רוצה אז ודאי סמך הלוקח דעתו שיבא לידי מקח. השוה דלא ירצה המוכר יותר ממה שהדרך ליתן עבורו והו״ל הנאה וזבינא חריפא. ודו״ק בזה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמההכל
 
(יב) אֶחָד הַמּוֹשֵׁךְ אוֹ הַמַּגְבִּיהַּ אוֹ הַמַּחֲזִיק בְּעַצְמוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לְהַגְבִּיהַ אוֹ לִמְשֹׁךְ לוֹ אוֹ לְהַחֲזִיק לוֹ, הֲרֵי זֶה זָכָה לוֹ; וְכֵן בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מ) ס) רמב״ם ספ״ד וכ׳ ה״ה זה פשוט בכמה מקומות ומבואר במציעא גבי מציאה (משנ׳ וגמ׳ שם דף ט׳ ע״ב)
(לב) וכן בשאר דרכי הקנייה כתב בד״מ ר״ס זה ז״ל ע״ל ר״ס ק״ץ אם המוכר נותן דמים להלוקח וא״ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה שדה קנה באדם חשוב וכב״י שם דה״ה במטלטלין דקנה בכה״ג ול״נ דה״ה כל חלקי הדיני׳ שנתבארו שם בבבא ההוא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותן אצל מטלטלין וסמך על מ״ש שם כנ״ל עכ״ל ד״מ שם וכן בר״ס ר״ד כתב ב״י דמדין קנין קרקע נשמע: לדין קנין מטלטלין ע״ש וכתבתיהו ג״כ בפרישה שם בסי׳ ר״ד ע״ש:
(לז) אחד כו׳ – כמו בנתינת כסף בסי׳ ק״צ ובקנין בסי׳ קצ״ה והמגביה מציאה לחבירו וכמ״ש ברשות הלה המופקדין כו׳ תנו שטר שחרור כו׳ הולך מנה לפלוני כו׳ ואמרי׳ בכמה מקומות ומזכה להם כו׳ וזכין לאדם כו׳ בשזיכה כו׳:
(ח) או שאמר לאחר – עיין בתשובת המבי״ט ח״א סי׳ קמ״ה שכ׳ על נדון דידיה וז״ל ואפי׳ היו בעלי הספינה עצמם הם המושכים הספינה ומסייעים אותה להקנותה לבעלי הסחורות היה נ״ל שקונים במשיכה זו שהרי נעשו שלוחים לזה הגע עצמך אדם שקנה בית מחבירו ורצה לחזוק בה בתיקון מנעול וכיוצא בה ואמר למוכר שהי׳ אומן שיתקן אותה בשכירות שיתן לו כדי שיחזיק בבית ועשה כן נראה פשוט שהחזיק בבית אפי׳ ע״י המוכר כיון שנעשה שלוחו לדעתו ובשכירותו ואפי׳ אם נתרצה להיות שלוחו בלי שכירות נמי וכן אם אמר לו שידוש את המצר שבין שדהו ובין השדה שקנה ממנו להחזיק בו קנה וכן אם א״ל משוך פרה זו שאתה מוכר לי לרשותו או לסימטא מר״ה כדי שאחזיק בה נראה דבכל אלו קנה דנעשה שלוחו להוציא החפץ מרשותו לרשות הקונה דכיון דקונה ע״י שליח מה לי הוא שליח דעלמא כה״ג דאמרן וה״נ אם משכו הם הספינה לקנות להם בעלי הסחורות זכו אע״ג דלא נתכוונו לכך כיון דבמצותם הם נוסעים כו׳ עכ״ל ע״ש ועיין בספר שער משפט שהביאו ותמה עליו שכ״כ בפשיטות והדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא כו׳ ומסיק וכתב אך מ״מ היכא שקנה חפץ מחבירו ולא משך ואמר לו שלח לי ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך מיד ששלח בידם ומשכו או שהגביהו קנה הלוקח דנעשה שלוחו של הלוקח אף שלא א״ל בעצמו רק אמר לו להמוכר לומר להם לשלחו לו כדמוכח מההיא דפ׳ השואל כו׳ וה״ה לענין קנייה נמי דינא הכי ע״ש. ועמ״ש לעיל סי׳ קצ״ב ס״א ס״ק ב׳:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אפתחי תשובההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144